במוצאי שבת שעברה לקחנו את קורנפיין הקטן ואת הלורד פונטלרוי ל"פיראט האדום". הם קיבלו 50 ש"ח כל אחד מהסבתא כדי שיקנו לעצמם מתנה לחנוכה. לשלוח ילד בן חמש למצוא לעצמו צעצוע בחמישים שקל מתברר כתעלול קצת אכזרי, אבל בכל זאת. בכניסה הגיע הטלפון שהזדהה כ"Miluim". נפרדתי מהבלוג, האשה והילדים, שיניתי סטטוס בפייסבוק ונסעתי ליחידה. שעות על גבי שעות של תדריך כשהמסר העיקרי - זאת מלחמה, עוברים למצב חירום, כולם צריכים להחליף את הסוויצ'. כמובן ש"כולם" לא כולל את הצבא עצמו, כי מלחמה או לא מלחמה, עדיין צריך לעשות מטווח יום (20 כדור) לחכות שעה ואז לעשות מטווח לילה (עוד 6 כדורים). אין מה להגיד, 26 כדורים שנורים על גבעת חול זה בדיוק מה שיציל אותי לכשאתקל בחוליית עז-א-דין אל קסאם.

———————————————-

יום שני בבוקר, הייתי צריך להיות ב- 08:00 במטה אוגדת עזה, אי שם בדרום החם ("דחף אותי לשם!"). שעון מעורר ב- 05:30, מעבר ביחידה כדי לחתום על נשק, שעתיים בכביש שש, התברברות קטנה בדרך והופה. אני באוגדה. עם שלפוחית עמוסה בקפה של תחנות דלק (אלונית - טוב, סונול - בינוני, ילו - מזעזע) אני נכנס לחמ"ל והתחושה הראשונית היא של בלגן מטורף. מליון אנשים, חמישה מיליון מחשבים, כבלים וטכנאים (כמו אנשים, רק עם עבודה) ורעש. כל חמש דקות מישהו צועק "שקט". זה לא עוזר. בשלב הזה אני עוד אומר לעצמי - תראה את זה כהזדמנות, תעשה LiveBlogging מהחמ"ל, ידה ידה ידה. כמות העבודה, הלחץ הכי פוסק והעובדה המצערת שמחרימים לך את הפלאפון בכניסה הופכים את הקשר לעולם החיצוני לבלתי קיים. יאללה בלגאן

———————————————-

אחד הדברים שמטריפים אותי בכל מפגש עם המערכת הצה"לית הוא הכמות הבלתי נתפסת של מערכות המחשוב. אני אישית מתפעל שני-שלושה צגים שמריצים כשמונה מערכות שונות, לא כולל 4 מערכות אי-מייל שונות. מבלי להיכנס לפרטים, אפשר רק לומר שכל אחת מהמערכות עושה 80% ממה שהיא היתה צריכה לעשות, מה שמחייב מערכת אחרת ל- 20% הנותרים ואיכשהוא - בסוף אתה גומר עם אקסל ועם יומן מבצעים צהוב סטנדרטי ("למי יש עט?"). כמובן שאף אחת מהמערכות לא מדברת אחת עם השנייה, אבל זה בסדר, כי זה הולם את התרבות הארגונית הכוללת של הגוף שאותו הן משרתות. הנסיון לחתום על מחשב על מנת להתקין מערכת שמראה משהו נתקל בחומה בצורה של עלמות חן שכרגע נורא עסוקות בלהכין תה. צודקות. קר.

———————————————-

באופן כללי, נראה כאילו הצבא למד המון מאז לבנון. המפקדים נחושים. הפקודות ברורות. רק הלוגיסטיקה עדיין קקה. האוכל מזעזע (לא, חמגשית עם "מירינדה" זה לא אוכל. באמת שלא), ברגע האחרון נזכרים שחסרים אנשים, אין מספיק טלפונים אין מספיק צגים ותמיד יש בלגן. כשאתה 12 שעות במשמרת על דיאטה של רוגעלך וקולה זירו (זה מה שיש במכונה), הכי מגניב זה לדבר בטלפון עם מישהו בקריה ולשמוע אותו צועק לחבר'ה "בשביל את הסטייק אנטריקוט". מאדר פאקר.

———————————————-

ועדיין - בתוך הכאוס, אתה רואה אנשים שקורעים את עצמם כדי לחפות על חולשות המערכת. אנשים שמטריפים את כל מי שצריך כדי שלא בטעות נפגע בבית ספר מלא אזרחים, אנשים שערים 24 שעות רצוף עם שעת שינה אחת (שעת שינה: המצב בו אתה יושב בכיסא, מכורבל בפליז וראשך מונח על המקלדת) כדי לאפשר למילואימניקים לצאת קצת הביתה לראות את הילדים, אנשים שמוכנים לדפוק מכות לכל אלופי המשנה שמתרוצצים בין הרגליים, רק כדי לנסות ולמנוע את השיגור הבא לעורף. כמו שכתבו המש"קיות על צמיד הזיהוי - "עזה אל האש - כבוד!"

———————————————-

באופן כללי - אני מתקשה למצוא משהו שיותר מעצבן מביקורי קודקודים. באים מהמרכז, עם עדת חנפים, שלישים ואחשדרפנים. "מה שלומכם? הכל בסדר?" "לא. אני רוצה קפה ואין לי איפה להכין אותו." "אהה. והמערכות? הכל מתקתק?" "לא. אין לי הרשאות וכבר שבוע אני מנסה לקבל". "אהה. ואיפה רואים את הסרטים המגניבים של המחבלים המתפוצצים?" "בקרוב ב- VOD של הוט. עכשיו לך ותן לי לעבוד." אני מת להגיע למצב כזה של עייפות שבו אני סוף סוף אוכל לשחרר את המשפט האלמותי - "מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, שאני אדיוט".

———————————————-

מאוחר בלילות, אני מגיע הביתה. מנסה לשמר חיים נורמליים. פותח טלוויזיה. "נמלטים", "דקסטר". לא מסוגל. רק קומדיות טפשיות וקצרות. תודה לאל שיש את ברני.

———————————————-

פעם אהבתי את כביש 6. באמת. הוא מקצר נורא. אני עכשיו ממש שונא אותו. כמעט כל יום, מקרית גת ובחזרה. קצת בית. קצת יחידה. הרבה אוגדה. קפה באלונית. סנדביץ' בבית-קמה. בכל צומת בדרום יש לפחות ניידת משטרה אחת. מעט מכוניות, נוסעות מהר. שלא יפול עליך איזה קסאם. מה עם לשים שכפ"ץ? בשביל מה חתמנו על קרמי? עזוב. לא נוח לעבוד אתו. יהיה בסדר.

———————————————-

אחד הימים השבוע. לא ידוע מתי ואם הולכים להיכנס. מתוך יומן מבצעים של מש"קית - "רוני דניאל אומר שהצבא נערך לכניסה קרקעית ביום שישי בבוקר. נא להרוג את רוני דניאל"

———————————————-

באמצע הכל, מבלה כמה שעות עם הילדים. אני רואה שקורנפיין לוקח קשה את כל הסיפור. הוא מתמודד על ידי המצאת תחבולות. "אבא, תגיד לכל החיילים שיתגלגלו בבוץ ואז אי אפשר יהיה לראות אותם". אחיו הקטן (הלורד פונטלרוי) עסוק במכניקה. "איזה רובה גדוללללל! מפה יוצא אשששש!". לא משהו שילד בן שלוש אמור להתעסק בו.

———————————————-

הכנסו עוד מילואימניקים לסבב, יצא לי להגיע לעבודה. פעם ראשונה מאז שהתחיל. מסתכל מסביב, לא מבין מי אלו האנשים האלו. במה הם מתעסקים. דיסוסיאציה מטורפות. אולי זאת היתה טעות לבוא. אני כל כך שקוע במה שקורה שם, שהכל מסביבי נראה כמו סרט, ולא איכותי במיוחד. אי-מייל על זה שמעכשיו אפשר להשתמש באחד המונחים ב- lowercase ולא חייבים לעשות אותו ב- capitals. ואללה. אני אמור לשבת ולבנות לעצמי יעדים ל- 2009. הנה היעד הראשון - "שאף אחד שאני מכיר לא ימות". מתקשרים מהיחידה. אתה עושה משמרת בשני, שלישי, רביעי ושבת. יש משהו שאתה צריך? שנדאג לך? לישון. בעיקר לישון.

אז ככה, איכשהוא נהיה כל הבלגן בעזה, ויצא שאני לא פה (זה רק נראה ככה). אני אנסה לכתוב מרחוק, אבל זה לא יהיה פשוט.
כמה הערות בכל זאת.
# קורנפיין הקטן בתגובה למשפט "ממחר אבא בצבא" - "אבל אבא, מה עם תמות בצבא? לפעמים חיילים מתים". כדי להבטיח שזה לא יקרה, הוא לימד אותי כמה מהלכי קראטה וקונג-פו שהוא המציא לבד. מלך.
# דו"ח הישרדות של יום שישי יידחה. על קצה המזלג - יופי של טוויסט, ככה צריך להיות פרק של "הישרדות". עכשיו תחשבו שהיו מחברים את ההפתעה הזאת לפרק הפתיחה, היה יכול להיות בומבה של פרק. בפרק הבא - נתן כורת לנטע לי אצבע כדי שהיא תבין למה הוא מתכוון.
# כואב הלב להגיד, אבל "אחרי הבחירות זה יעבור" היא התכנית הכי מצחיקה בטלוויזיה שאתם לא רואים (בעיקר כואב להשתמש בקלישאה). גורי אלפי נותן הופעות שהן טור דה פורס קומי. למי שהפסיד - תחפשו ב- VOD את הבדיחה על מתי כספי והנחליאלי. גרם לנו להשפריץ מרק מיסו מהאף.
# מלחמה מלחמה, אבל אם כתוב בפקודות מטווח יום ומטווח לילה, אז יורים 20 כדור, מחכים שעתיים שיחשיך ואז יורים עוד 6 בלי לראות את המטרות בשיט. אין מה להגיד - אני מרגיש כל כך כשיר…
# עדכונים (אם יהיו) - בטוויטר (http://twitter.com/vlvl)

נו. בשעה טובה חזרה לחיינו “הישרדות”. אחרי הזוועה של “האח הגדול” (אני מאוד מקווה שכל פעם שארז ואסי יסתכלו במראה הם יראו את הראיון של עינב בובליל ב”פנאי פלוס” מצד אחד ואת ליאון מתפרק מצד שני), סוף סוף אפשר לחזור לריאליטי כמו שצריך. יחד עם “הישרדות גבון” האמריקאי שרץ לנו במקביל, אפשר לומר שהחיים לא רעים.

אלא אם כן אתה גר בשדרות, כמובן, כי אז באמצע הפרק יש לך “צבע אדום”. החדשות הטובות, תושבי שדרות היקרים, הן שלא הפסדתם כלום. במיטב מסורת העונה הראשונה גם העונה אנחנו צפויים לפרקי מסטיק אינסופיים. בלה, בלה, בלה, בלה. “הרגשתי שאנחנו יוצאים להרפתקאה”, מהגג הנטורופת ממכמורת. “זאת היתה נראית לי הרפתקאה מדהימה” נותן לו קונטרה “יזם, שוק ההון, ארסוף”. “זאת וואחד הרפתקאה” מראה להם מה זה “מתווכת, מנהטן”. המקום היחיד שבו ראיתי תיאורים יותר שקריים של מקצועות הוא בג’יי-דייט, אבל זה כבר סיפור אחר.

ציטוט השבוע: “מיכל נראית כאילו היא בדרך לעוד לקוח מרוצה” / אירית

חשוב להתאים את הציפיות לעובדה שמדובר בפרק ראשון. יהיו כאלו שימהרו לחגוג על הרייטינג הנמוך, וכל השאר סתם יסתלבטו על הפשאלה של הפרומו, אבל בינינו – זה היה פרק פתיחה סטנדרטי. העתק פחות או יותר אחד לאחד של “הישרדות איי הפנינה” האמריקאי, רק ששם היה רופרט שעל הפרק הראשון שדד את הציוד של השבט השני וזכה לתהילת עולם. פה, יש לנו אוסף יבשושים שעדיין לא הפנימו את הכלל הכי חשוב – בריתות עושים בפרק הראשון.

דרך אגב – החברים שנשלחו לאי הגלות. לא ראיתם את הסדרה עד היום? הקונספט חדש לכם? אלוהים שבשמיים. נדמה כאילו תנאי מוקדם להצטרפות לסדרה הוא חוסר הבנה מוחלט של הז’אנר.

אני חושב שהיה סביר להניח שנראה את רנין/נסרין עפה כבר בשבת. גם ערביה, גם היתה איטית להחריד במשימה (לא כמו אריק, אבל הוא לא ערבי) וגם באה לא טוב לנתן, הרמבו דה-לה-שמאטע של השבט. מה שבאמת יפה, זה שעל פניו “קניבה” הוא השבט עם החזקים, הגברים וזה שאמור לקרוע את כולם. כמה נחמד שהם הפסידו באתגר לאוסף המיספיטס של “בארו”. יש תקווה לחננות!

כן, אני יודע שזה דביק בטירוף. להורים בלבד.

עדכון 22:00: נמצאה האבידה. חזרנו הביתה והבת-כלבה נצפתה כשהיא רועה בשדה מול הבית. זינוק מהיר אל תוך הגשם (לא שלי, מיינד יו) ומיקה חזרה הביתה רטובה אך מסריחה. כמה שעות במזגן פלאס מגבת פלאס כמה עצמות והיא עדיין נראית מסכנה, אבל חזרה לעצמה. קורנפיין הקטן הכריז על יום זה, נר רביעי של חנוכה כ"חג המיקה", שבו מדי שנה נחוג את הנס שנעשה לנו על כך שמיקה חזרה הביתה.
תודה לכל המתעניינים / תומכים.

מיקה, כלבתנו האהובה, הלכה לאיבוד. קמנו בבוקר, מצאנו את הרצועה שלה בלי כלב בקצה, את שער החצר פתוח ועקבות של כלב בכל מקום. יש סיכוי סביר שמישהו לקח אותה ואם כן - אמן שתקנה בזה תרופות.

מיקה היא כלבה בצבע חום, כמעט בת שנה, מעורבת וטובת מזג. המוצא הישר - אפשר ליצור קשר דרך הבלוג.

mika

אתמול חגגנו חנוכה בגן של קורנפיין הקטן. מסיבות חנוכה הן באופן מסורתי פסגת היצירה של גננות. חינוך נגד אלימות? קבלת השונה? הכנה לכיתה א’? עבודה פרטנית עם ילדים? פחחחח.. אין זמן. צריך להתכונן לחנוכה. וכשאני אומר להתכונן – אני מתכוון לחזרות מפרכות מדי יום, אינספור יצירות סביב סביבונים, חנוכיות, סופגניות וריקודים מעופרת יצוקה. נשבע לכם, הילדים מתכוננים להופעת חנוכה יותר ממה שבבימה מתכוננים לפרמיירה. קורנפיין ממלמל “כד קטן” מתוך שינה כבר שבועיים.

כשמגיע הרגע, דרך אגב, רוב ההורים לא רואים שום דבר מההופעה, כי הם עסוקים בלצלם. האמא בסטילס, האבא בוידאו, עומדים כמו עדת פאפארצי שמנסה לתפוס את פריס הילטון בלי תחתונים (איכס).

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על ההזמנה שקיבלנו לארוע. משהו די סטנדרטי (חנוכיה וגו’), רק שהפעם הוסיפו שיר. להלן השיר:

למה לא להזמין אחים / חיה שמש

רָצִיתִי שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי תָּבוֹא

וְתִהְיֶה רַק אִתִּי בָּחֲגִיגָה

וְאָמְנָם הִיא יָשְׁבָה לָהּ מִמּוּל

וְכֹלהַזְּמַן הִסְתַּכְּלָה רַק עליי וְלֹא עַל שָׁאוּל

שָׁאוּל הוּא אָחִי הַקָּטָן הַתִּינוֹק

לֹא מִזְּמַן הִפְסִיק לינוק

כֹּל הַזְּמַן בַּבַּיִת צוֹרֵחַ

וְרֹאשׁוֹ עֲדַיִן קֶרַח.

וּבְדִיּוּק כְּשֶׁרָצִיתִי שֶׁהִיא תִּרְאֶה

אֵיךְ שֶׁאֲנִי גָּבוֹהַּ לְמַעֲלָה קוֹפֵץ
נָפַל לְאָחִי הַקָּטָן הַמּוֹצֵץ

וְאָז הוּא צָרַח כָּרָגִיל עַד הַשָּׁמַיִם

וְאוֹתִי אִמָּא כְּלָל לֹא רָאֲתָה בֵּינְתַיִם

אֲפִלּוּ שֶׁקָּפַצְתִּי יָפֶה אַחַת וּשְׁתַּיִם

וּבַסּוֹף עוֹד לִי הִיא אָמְרָה

“ הָרִיקוּד שֶׁרָקַדְתָּ הָיָה מַמָּשׁ נִפְלָא!”

וּבְעֶצֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שעליי

כְּלָל לֹא הִסְתַּכְּלָה…

(ניקוד באדיבות סנופי)

גם אם נתעלם מהחריזה המביכה,  זה לגיטימי לחלוטין לבקש לא להביא אחים למסיבה. באמת. אבל האם הדרך היחידה לעשות את זה היא על ידי זה שמסכסכים בינם ובין האחים שלהם? אי אפשר להגיד דברים כמו “נא לא להביא אחים”. זאת עוד דוגמה קטנה (ומעצבנת) לאחת הבעיות המרכזיות שאנחנו רואים היום בחינוך הממלכתי – עצלנות מחשבתית. קופי פייסט של שיר מוכן מתוך “האוגדן לגננת – מהדורת תשמ”ז” וזהו. לחנך ילדים זו עבודה קשה. באמת. בת זוגי ואני מתמודדים עם שניים והגננות מתמודדות עם שלושים (שזה מעצבן לכשעצמו). אבל חמש הדקות של שיקול הדעת שנדרשו מהגננת בשביל להסביר לילדים / הורים למה לא להביא אחים (רשימה חלקית: כי אין מקום, כי יהיה חושך וזה יפחיד אותם, כי הם ישתעממו) בלי להגיד להם - “כי הם יקחו את תשומת הלב של אמא” זה לא משהו שהיה לוקח יותר מאשר להדביק את השיר הדבילי הזה בהזמנה.

(התמונה מפליקר של “יהדות תימן”)

• העונה החדשה של “יס” הגיעה והמקס לא עומד בעומס. דקסטר, קוראים לי ארל, גיבורים (בשבוע הבא), דספרט, איש משפחה ועוד רבים וטובים.
• הדיילי גילטי פלז’ר שלי בשבוע האחרון היא ללא ספק “Life on Mars”. שידור יומי של סדרה כל כך שווה הוא פשוט מצווה.
• זה אולי חסר רגישות, אבל יש מצב שמישהו מוריד איזה קסאם/גראד/שיהאב 8 על פורט מרשל וגואל אותנו מ”נשות קבע”? סדרה שהתחילה סימפטית והפכה למשהו יותר תמוה מ”ג’אג – עונה 10”
• הנה עצה בחינם. תמקססו את “ראשון בשער”, תעבירו באיזור 22:40 להקלטה ותראו בפאסט פורוורד ככה שאתם רואים רק את התקצירים (אפשר ורצוי ב- Mute). קיבלתם אחלה תוכנית. באמת.
• אחרון חביב – קשה לי להודות, על “עד הבחירות זה יעבור” היתה מצחיקה השבוע. באמת. צחקתי הרבה, במיוחד הכניסות החזיתיות ב”שבוע סוף”. מה שמוכיח (שוב) שזה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך.

החיים על מאדים – השיר, לא הסדרה.

אם יש דבר שאני פשוט לא מצליח להבין, ואלוהים עדי שאני מנסה כבר הרבה שנים, זה את חוסר ההבנה המוחלט של חברות ישראליות במתמטיקה של שימור לקוחות מול גיוס לקוחות חדשים. החשבון הולך ככה – לגייס לקוח חדש עולה כסף. אתה נותן לו הנחות, מבצעים, כרטיסים ללונה-גל ומייבש חסה בחינם. תוסיפו לזה את עלות מערך המכירות השיווק ומה לא ותבינו כמה זה עולה. לעומת זאת – לשמר לקוחות קיימים זה דבר יחסית זול. צריך להחזיק מרכז שירות טוב וצריך להשתדל, ככה על הדרך, לא לזיין את הלקוחות הוותיקים שלך יותר מדי. רק קצת. ולחבק אותם אחרי.

אני לקוח של ברק-נטוויז’ן מ- 2003. לדעתי – אני לקוח שלהם הרבה לפני, רק שבטח הם לא מנהלים רישום כל כך רחוק. אני הלקוח המושלם – אני כמעט ולא צורך תמיכה טכנית (אני יודע לעשות ריבוט לבד!), אני לא בודק חשבונות ואני לא מנג’ס. אתרע מזלם, ואני נשוי למישהי שהיא בדיוק ההפך – בודקת כל חשבון, משווה ספקים, כל מה שצריך. בחודש שעבר היא שמה לב שהם העלו לנו את המחיר. לא בהרבה. בארבעה שקלים. אבל העלו לנו את המחיר, ולא טרחו להגיד. בדיקה מהירה באינטרנט העלתה שהמחיר (החדש) שאני משלם הוא קצת יותר ממה שמשלם לקוח חדש שמקבל מהירות פי שניים ממני. שוב פעם, לאט.

המחיר שאני, לקוח של 5 שנים, משלם על 2.5Mb > המחיר שלקוח חדש משלם על 4Mb. איך מגניב?

אז התקשרתי לשירות הלקוחות של נטוויז’ן. אמרו לי – ואללה, נכון. רק מחודש הבא יהיה חוק שמחייב אותנו להודיע לך שנגמרה לך ההתחייבות. בינתיים – אין חוק. היתה פה “תקלה”. אמרתי – מגניב, תנתקו אותי. כי הנה עוד שיעור ממנהל עסקים א’ ללא כלכלנים – חסמי היציאה והכניסה למעבר בין ספקים בתחום הזה הם בדיוק אפס. שיחה אחת למתחרים ואני מחובר תוך שעה. מרגע שכולם (חוץ מאבא שלי) עברו להשתמש בג’ימייל וכבר לא מתבססים על כתובות האימיילים של הספק, באמת שאין שום סיבה להצביע פרס.

היה עוד דין ודברים עם מנהלת בשירות הלקוחות שניסתה להסביר לי שאני סתם עושה פרינציפים. אני והזקנים ששולחים מכתבים למערכת ו/או מתקשרים לגדעון רייכר ב”יש עם מי לדבר”. כך או כך, מחר זה ייגמר. נטוויז’ן יעשו את השיקול הפשוט. 100 לקוחות. נזיין את כולם, ב- 10 שקל. הרווחנו 12,000 שקל נוספים לשנה. 10 מתוכם יתקשרו לצעוק, נוריד להם את המחיר ב- 10 שקל. עדיין עשינו משהו כמו 8000 ש”ח רווח על ההעלאה. לא מגניב?

במאמר מוסגר – נטוויז’ן הם לא היחידים שעושים את זה. מדובר בתופעה ישראלית. בתור לקוחות ותיקים מאוד של אחד הבנקים שממתגים את עצמם כ”בנק של היי-טק”, אנחנו מקבלים בדיוק את אותם התנאים כמו מי שהצטרף אתמול. המזל היחיד של הבנקים הוא שחסמי הכניסה יותר גבוהים. אבל יום אחד – גם על זה נחטוף את הג’ננה.

נ.ב.

הפוסט הזה נכתב על הגרסה החדשה של Windows Live Writer. איזה ממתק של תוכנה. הבטיחו ספל-צ’קינג גם בעברית, עוד לא הצלחתי להפעיל. אבל חוץ מזה – ממשק הרבה יותר נקי, חיבור לטוויטר… אמריקה.

הבלוג שודרג ל- WP2.7. האח, הוזזה והכל.

קיבלתי מכתב תודה היום מקרן ברק (טוב, לא אני, כל מי שמנוי בקבוצת הפייסבוק שלה). הנה המכתב, למי שלא חבר קרוב של קרן כמו שאני:

"שלום לכולם,

עברנו מאבק לא פשוט, בתקציב מוגבל ובאווירה סוערת ולמרות שהדרך רחוקה מלהסתיים הרי שיום ההצבעה בפריימריס הוא ציון דרך אדיר עבורי אני גאה בכם.  בזכותכם מקומי ברשימה הוא 32.

תודה לכל הפעילים והחברים ברחבי הארץ שהאמינו בי ועבדו בשבילי בחירוף נפש מתוך אמונה אמיתית. תודה לכל מי שהיה בקלפיות ביום ההצבעה. תודה לכל מי שעשה טלפונים.תודה לכל מי שענה להם. תודה לכל מי שהגיב בפורומים השונים. ובקיצור תודה לכולכם.

אני מבטיחה להמשיך להיאבק על האמונה שלי ובתקווה להיתקל באוזניים קשובות,

שלכם. קרן ברק"

אז הנה כמה בקשות שיש לי מקרן:

1. תמשיכי את הבלוג. תמשיכי את הקבוצה בפייסבוק. להקים ערוץ תקשורת אינטרנטי זה חשוב. להמשיך לקיים אותו אחרי שהסתיים הקמפיין זאת החוכמה. תשאלו את אובמה.

2. תאבקי לא רק על האמונה שלך. תאבקי גם על האינטרסים שלנו. אני יודע, קצת פחות מגניב.

3. קרן ברק היא רק דוגמא. באמת. כל הפוליטיקאים שלנו גילו את האינטרנט בשנה האחרונה. איי דייר יו, איי דבל-דייר יו, להמשיך ולעבוד דרכו גם אחרי הקמפיין.

עוד כמה קטנות:

1. השמועות על כך שניצן הורביץ יהיה מועמד מטעם מרצ הן הדבר הכי נפלא ששמעתי כבר הרבה זמן. אם הוא מצרף לרשימה את איתי אנגל, יש להם את הקול שלי.

2. מי שעוד לא ראה את הבלוג-פוסט של ציפי לבני לגבי גלעד שליט - שיראה עכשיו. סוף סוף מנהיג שאומר את האמת. אני לא אצביע קדימה, כי למרות הסימפטיה שלי ללבני, אני לא יכול להצביע לרשימה עם מופז, הנגבי, רוחמה אברהם ואלי אפללו. אבל עדיין. סחתיין על לבני.