השבוע בפינתנו "סיפור בתמונות", נבחן את אחד הצעצועים החביבים על בתי הקטנה, הפרינצ'יפסה.

זה משחק ילדים סטנדרטי, בו הילדים צריכים לשלוף צורות עץ ולהשיבם למסגרת, תוך זעקות (של ההורים) – "איפה סוס? איפה פרה? יופי!". עד כאן – נפלא. אלא שלמשחק הספציפי הזה יש טוויסט. מאחורי כל חיה, מסתתר התוצר אותו מנפיקה החיה לאדם. נדגים – הנה כבשה.

מה עושים מכבשה?

נכון! צמר.

ומה עושים מתרנגולת?

ניחשתם?

נכון. ביצים.

והחיה הבאה:

ובכן, מה עושים מפרה?

נכון, חלב. זה קל. אבל עכשיו מגיע החלק באמת קשה. ילדים -

מה לעזאזל עושים מסוס? אתם בטוחים שאתם רוצים לדעת?

דבק!!

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר,
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר

(חיים חפר)

כבר יומיים שהשיר הזה מזדמזם לי בראש. התגובה הקבועה שאני מקבל היא “מה נכנסת ליום הזיכרון”. לא קשור ליום הזיכרון. קשור לזה שפעם ידעת כשמלחמות נגמרות. היה עובר מישהו בג’יפ ושואג שזה נגמר. היום – כולם מחפשים “תמונת ניצחון”. אלוהים שבשמיים. אין כבר שום סאבסטנס, נשאר רק הפוטואופ והפוטושופ.

———————————————-

כמובן, יש סאבסטנס וזה אנשים שמתים, פצועים או שבויים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים ועסקים שפושטים רגל. כל הפוליטיקאים רצים להגיד למה המבצע היה לא בסדר בשביל להשיג קולות. כל הפרשנים בשביל שיזמינו אותם לתכניות. כמה רעש. אני קצת תקוע באמצע.  איכשהוא יצא שכל האנשים שאני אוהב לקרוא באינטרנט (למשל) נמצאים בצד מאוד מסוים של המפה, זה ששם אותי עם רוצחי התינוקות של מאי-לאיי והפסיכופטים של קובריק. כי אין שום דבר באמצע. או שאתה מפגין בסינמטק (הו, הבועתיות) עם דגלי פלסטין, או שאתה משפריץ זרחן על תינוקות לפני שהגיע מגש הרוגעלך של הבוקר מהמטבח של האוגדה.

———————————————-

ואם כבר זרחן, כל כך הרבה אנשים מדברים על השימוש בזרחן, כולל לשים תגים של “אמנת ז’נבה” וכל כך מעט מבינים על מה מדובר. כרגיל, החברים ב- Danger Room מסכמים בצורה הכי אינפורמטיבית. כל השאר – זורקים בלי לחשוב. פתאום – כשאנשים מדברים על משהו שאתה מבין בו, אתה מבין כמה השיח פה נהיה רדוד ושטחי, בלי שום בדיקת עובדות. הנה דוגמא.

———————————————-

השחרור שלי היה הרבה יותר פרוזאי. אתמול בלילה הייתי אמור לעשות משמרת לילה באוגדה, אמרו לי שלא צריך לבוא ושאני אשאר בכוננות. היום בבוקר הלכתי להזדכות על הנשק בבסיס (בכל זאת, ילדים קטנים בבית) ואמרו לי – ואללה, אם אתה כבר פה, בוא נשחרר אותך. אם יש דבר שלמדתי בסדיר – נותנים לך, תברח. הייתי מחוץ לש”ג לפני שיבש הטונר במדפסת שהדפיסה לי את האישור על 23 ימי מילואים. זהו. אין “מסיבת סיום מלחמה”, או איזה טקס עם גבי אשכנזי. החברה בג’יפ ששואגים שנגמר – הם עדיין בפונדק אסא בצומת אורים. עומדים בתור לפרגיות בפיתה.

———————————————-

חייבים להגיד משהו על זה שעליתי 3 קילו במילואים האלו. אני אמור להציג את עצמי בתור איזה מסכן, מילואים וזה (“זה נשמע כמו אוי אוי אוי”, היה אומר הרקמר הומולקה), אבל בשורה התחתונה – בחמש בבוקר באוגדת עזה האפשרויות הקולינריות הן רוגעלך או רוגעלך. לפעמים – עוגיות עם מילוי ריבה (תכל’ס – סופגניות מלבניות). בין זה וארוחות תחנות הדלק הבלתי נלאות, האפוד הקרמי נסגר עליי קצת פחות טוב בסוף המילואים מאשר בתחילתם.

———————————————-

את רוב שעות הערות שלי בשבועות האחרונים (אלו שלא הוקדשו לטבח ילדים חפים מפשע ו/או שולה המוקשים) ביליתי מול ערוצי החדשות. אחד הדברים המדהימים הוא הפער בין אל-ג’זירה באנגלית לזה שבערבית. גם עם הערבית הספרותית החורקת שלי הצלחתי לקלוט את הפער המטורף באינטונציה, בהסתה. אין מה להגיד – פילוח מדויק של קהל. לאלה ששואלים – למה לראות אל-ג’זירה מלכתחילה – כי שם אין את סילבן שלום באף פאנל.

———————————————-

צריך להגיד ביושר – היו איתי אנשים במילואים שהייתי מעדיף שלא יהיו. כאלו שנעמדו מול הפלזמות בזעקות “יש” כל פעם שטיל הוריד בית וראית את הדם עולה להם לורידים “כנס בו!”. החדשות הטובות (מבחינתי, אני מניח) הן שהם המיעוט. 99 אחוז מהאנשים שהיו איתי בסיפור המתיש הזה, סדירים ומילואימניקים, עבדו מאוד קשה בשביל לזכור שני דברים – א. אין שום שמחה מלראות מישהו מת. גם אם זה מישהו רע. ב. זה לא GTA IV. אלו אנשים. ובתים של אנשים. כל מי שיושב היום וסופר כמה בתים נהרסו, לא מתקרב ללהבין כמו שלבים עוברת “מטרה” לפני שהיא מאושרת. החל מרגע שהמח”ט רוצה שבית מסוים ירד, יש בערך 20 גורמים שונים שצריכים לאשר את הסיפור הזה לפני שזה מגיע לטייס במטוס. וגם הטייס במטוס יכול להחליט ברגע האחרון שזה לא נכון. אז נכון – טעויות קרו. כשאתה במצוקה, ומחליט לירות x פגזים לתוך שכונה צפופה, בהסתברות של y אחד מהם יפגע במקום שהוא לא צריך. מצד שני – אם האופציה השניה היא שחיילים שתחת אחריותך ימותו – אז פאק איט. נוותר על נסיעה ללונדון בשנים הקרובות. גם ככה יקר שם נורא.

———————————————-

אני מסתכל על הפסקה למעלה ואומר לעצמי – אי אפשר היה לזקק את זה? לצאת עם מסר יותר פשוט? כנראה שלא. יש מעט בלוגים/מאמרים שקראתי שהצליחו לבנות התייחסות לא שטחית למבצע הזה. הרד”פ (כאן וכאן, לקרוא לפי הסדר), גל מור (כאן) וזהו. כל השאר זה או מאמרים מנומקים למה אנחנו “בקצה הרחוק של פשעי מלחמה” או טוקבקים למה יונית שוכבת עם ערבים. ואני אומר – אם לא מתכווץ לך הלב כשאתה רואה ילד בוכה כי הרסו לו את הבית – אתה לא יהודי. ואם אתה אוטומטית חושב שפסילת רע”מ-תע”ל-זריקת זרחן-פגזים על אונרא זה הכל אותו הדבר וכל מה שהיינו צריכים זה לשבת איתם ולשיר ביחד קומבאיה – אתה לא ישראלי. ואין פה שחור ולבן. הכל גוונים אינסופיים של אפור. כל מי שיש לו דעה נחרצת על המלחמה הזאת מפחיד אותי נורא. איך אתם יודעים? על סמך מה?

———————————————-

“אבא, נכון אתה החייל שלי”? שאל אותי קורנפיין הקטן היום. הם הכינו חבילות בגן למשלוח לחיילים. הוא לא הצליח להפנים את הקונספט של משלוח מתנות רנדומלי. ישב עם פונטלרוי וקישטו את החבילה בהמון אהבה. הסברתי לו שאני אקבל חבילה מילד אחר (תומכי לחימה באוגדה לא מקבלים חבילות, הם רק טוחנים רוגעלך, אבל מילא) אבל זה לא משהו שמסתדר לו. הוא הכין חבילה לחייל שלו, ואני החייל שלו. מ.ש.ל.

———————————————-

בדרך לבסיס שמעתי את רזי ברקאי מראיין שני חיילי מילואים – “האם המבצע נגמר בזמן”. שזה קונספט מרתק. הדעה שלהם היא כנראה ולידית באותה מידה (אם לא יותר) מזו של כל 50 הפוליטיקאים שעמנואל רוזן הצעיד כדי לענות על השאלה “האם צריך לעשות עסקה עם גלעד שליט”?. לטעמי – כל מי שבכלל עלה לשידור כדי לענות על השאלה אינו ראוי לייצג אותי. מצד שני – זה משאיר לי פחות או יותר את גיל קופטש והוא אף פעם לא אהב אותי יותר מדי.

אז יש לי דעה (מנומקת) אם המבצע נגמר בזמן (כן). אבל אני לא אטרח. כי הנה החוק מספר אחד של דיונים פוליטיים – בדיונים פוליטיים, אף אחד לא משכנע אף אחד אחר. כולם מדברים רק כדי לשמוע את עצמם. בדוק.

———————————————-

עכשיו בחזרה לעבודה. אני ניצב מול הררי האי-מיילים, המסמכים והפגישות שמחכים לי, ונמלא ייאוש שקט. כמו סם טיילר, שחזר מ- 1973 למנצ’סטר של ימינו ולא מבין מה הוא עושה כאן.

אז ככה, איכשהוא נהיה כל הבלגן בעזה, ויצא שאני לא פה (זה רק נראה ככה). אני אנסה לכתוב מרחוק, אבל זה לא יהיה פשוט.
כמה הערות בכל זאת.
# קורנפיין הקטן בתגובה למשפט "ממחר אבא בצבא" – "אבל אבא, מה עם תמות בצבא? לפעמים חיילים מתים". כדי להבטיח שזה לא יקרה, הוא לימד אותי כמה מהלכי קראטה וקונג-פו שהוא המציא לבד. מלך.
# דו"ח הישרדות של יום שישי יידחה. על קצה המזלג – יופי של טוויסט, ככה צריך להיות פרק של "הישרדות". עכשיו תחשבו שהיו מחברים את ההפתעה הזאת לפרק הפתיחה, היה יכול להיות בומבה של פרק. בפרק הבא – נתן כורת לנטע לי אצבע כדי שהיא תבין למה הוא מתכוון.
# כואב הלב להגיד, אבל "אחרי הבחירות זה יעבור" היא התכנית הכי מצחיקה בטלוויזיה שאתם לא רואים (בעיקר כואב להשתמש בקלישאה). גורי אלפי נותן הופעות שהן טור דה פורס קומי. למי שהפסיד – תחפשו ב- VOD את הבדיחה על מתי כספי והנחליאלי. גרם לנו להשפריץ מרק מיסו מהאף.
# מלחמה מלחמה, אבל אם כתוב בפקודות מטווח יום ומטווח לילה, אז יורים 20 כדור, מחכים שעתיים שיחשיך ואז יורים עוד 6 בלי לראות את המטרות בשיט. אין מה להגיד – אני מרגיש כל כך כשיר…
# עדכונים (אם יהיו) – בטוויטר (http://twitter.com/vlvl)

כן, אני יודע שזה דביק בטירוף. להורים בלבד.

אתמול חגגנו חנוכה בגן של קורנפיין הקטן. מסיבות חנוכה הן באופן מסורתי פסגת היצירה של גננות. חינוך נגד אלימות? קבלת השונה? הכנה לכיתה א’? עבודה פרטנית עם ילדים? פחחחח.. אין זמן. צריך להתכונן לחנוכה. וכשאני אומר להתכונן – אני מתכוון לחזרות מפרכות מדי יום, אינספור יצירות סביב סביבונים, חנוכיות, סופגניות וריקודים מעופרת יצוקה. נשבע לכם, הילדים מתכוננים להופעת חנוכה יותר ממה שבבימה מתכוננים לפרמיירה. קורנפיין ממלמל “כד קטן” מתוך שינה כבר שבועיים.

כשמגיע הרגע, דרך אגב, רוב ההורים לא רואים שום דבר מההופעה, כי הם עסוקים בלצלם. האמא בסטילס, האבא בוידאו, עומדים כמו עדת פאפארצי שמנסה לתפוס את פריס הילטון בלי תחתונים (איכס).

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על ההזמנה שקיבלנו לארוע. משהו די סטנדרטי (חנוכיה וגו’), רק שהפעם הוסיפו שיר. להלן השיר:

למה לא להזמין אחים / חיה שמש

רָצִיתִי שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי תָּבוֹא

וְתִהְיֶה רַק אִתִּי בָּחֲגִיגָה

וְאָמְנָם הִיא יָשְׁבָה לָהּ מִמּוּל

וְכֹלהַזְּמַן הִסְתַּכְּלָה רַק עליי וְלֹא עַל שָׁאוּל

שָׁאוּל הוּא אָחִי הַקָּטָן הַתִּינוֹק

לֹא מִזְּמַן הִפְסִיק לינוק

כֹּל הַזְּמַן בַּבַּיִת צוֹרֵחַ

וְרֹאשׁוֹ עֲדַיִן קֶרַח.

וּבְדִיּוּק כְּשֶׁרָצִיתִי שֶׁהִיא תִּרְאֶה

אֵיךְ שֶׁאֲנִי גָּבוֹהַּ לְמַעֲלָה קוֹפֵץ
נָפַל לְאָחִי הַקָּטָן הַמּוֹצֵץ

וְאָז הוּא צָרַח כָּרָגִיל עַד הַשָּׁמַיִם

וְאוֹתִי אִמָּא כְּלָל לֹא רָאֲתָה בֵּינְתַיִם

אֲפִלּוּ שֶׁקָּפַצְתִּי יָפֶה אַחַת וּשְׁתַּיִם

וּבַסּוֹף עוֹד לִי הִיא אָמְרָה

“ הָרִיקוּד שֶׁרָקַדְתָּ הָיָה מַמָּשׁ נִפְלָא!”

וּבְעֶצֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שעליי

כְּלָל לֹא הִסְתַּכְּלָה…

(ניקוד באדיבות סנופי)

גם אם נתעלם מהחריזה המביכה,  זה לגיטימי לחלוטין לבקש לא להביא אחים למסיבה. באמת. אבל האם הדרך היחידה לעשות את זה היא על ידי זה שמסכסכים בינם ובין האחים שלהם? אי אפשר להגיד דברים כמו “נא לא להביא אחים”. זאת עוד דוגמה קטנה (ומעצבנת) לאחת הבעיות המרכזיות שאנחנו רואים היום בחינוך הממלכתי – עצלנות מחשבתית. קופי פייסט של שיר מוכן מתוך “האוגדן לגננת – מהדורת תשמ”ז” וזהו. לחנך ילדים זו עבודה קשה. באמת. בת זוגי ואני מתמודדים עם שניים והגננות מתמודדות עם שלושים (שזה מעצבן לכשעצמו). אבל חמש הדקות של שיקול הדעת שנדרשו מהגננת בשביל להסביר לילדים / הורים למה לא להביא אחים (רשימה חלקית: כי אין מקום, כי יהיה חושך וזה יפחיד אותם, כי הם ישתעממו) בלי להגיד להם – “כי הם יקחו את תשומת הלב של אמא” זה לא משהו שהיה לוקח יותר מאשר להדביק את השיר הדבילי הזה בהזמנה.

(התמונה מפליקר של “יהדות תימן”)

אחד הדברים שמטריפים אותי בתור הורה אלו ימי הולדת. אין לי בעיה עם הרעש (אני לא שומע באוזן אחת גם ככה), עם התכנים ואפילו לא עם ההורים שמשתוללים ומזמינים קייטרינג מטורף למסיבת יום ההולדת שנתיים של אופל (יש לבטא Oh-pal). מה שמטריף אותי זה החינוך לבריונות שמשרישים כל המפעילים/ליצנים/קוסמים/נואשים שמנהלים את האירוע הזה. קורנפיין הקטן מחונך מגיל צעיר (לא תמיד זה עובד, גראנטד) להקשיב למה שאומרים לו. אז אם בובי המפעילה אומרת לכולם לשבת בשקט ורק מי שיישב יפה ויצביע יקבל פרס, זה מה שהוא עושה. כמובן שבמציאות, רק מי שנדחף וצועק מקבל פרס מבובי המפעילה ומי שיושב בשקט מקבל א-פייג.

עכשיו אתה הורה ויש לך שתי אפשרויות – אחת היא להגיד לילד להפסיק לשבת יפה, להידחף ולצעוק, כי רק ככה הוא ישיג דברים בלבאנט. השנייה היא להיות צודק ואז להתמודד עם כאב הלב שכרוך בלראות את הילד שלך בוכה כי עד שהגיע תורו כבר לא נשארו פרסים.

לא יודע מה לעשות. הדבר היחיד שעולה בדעתי כרגע זה להקים ארגון צרכני, שבו יהיו כתובות ופרטים של ספקי שירותים שלא מגדלים את הילדים שלכם להיות בהמות ברבריות. כמובן שמדריך השירותים הזה ינוהל על ידי קהילה של הורים. הקוסם מתגמל דחיפות? ציון נמוך. הליצנית אומרת לנערת יום ההולדת לבחור רק את הילדים שהיא באמת אוהבת ומביישת את שאר הילדים? ציון נמוך. הבנתם את הרעיון.

Technorati tags: parenting