החברים בגוגל פלוס שלחו לינק להרצה של ד"ר ירון זליכה. בהרצאה הוא מסביר שיש כמה סוגי שחיתות. יש את אלה שגונבים לך תפוחים. יש את אלו שכורתים ענפים שלמים עם תפוחים ויש את אלו שגונבים לך את כל המטע. זה בדיוק מה שקורה בישראל. ממשלות ישראל לדורותיהן לוקחות את ההון ומחלקות אותו לקבוצה קטנה של משפחות. זו הרצאה קצת ארוכה, אבל היא מרתקת ושופכת אור מדהים על כמה אקסיומות שכולנו לוקחים כמובן מאליו – החרדים אשמים כי הם לא עובדים, אין כסף בגלל הביטחון, הערבים אשמים כי הם ערבים. פשוט נפלא. תפנו לעצמכם שעה וארבעים ותראו את זה. לא תצטערו, מבטיח.

בעוד חמישים, מאה שנה, כשהיסטוריונים יעשו אינספור דוקטורטים תחת התואר "עלייתה ונפילתה של האימפריה הציונית", הטקסט "תורת המלך" יהיה קריאת חובה (מספר חמש בביבליוגרפיה, אחרי דו"ח ההתנחלויות של שלום עכשיו ופרקים של האולפן השקוף באדיבות ערוץ 24). יובל דרור עשה עבודת קודש וליקט משם ציטוטים כדי שתבינו מה הטקסט המכונן של הציונות הדתית בימים אלו.

העתקתי רק פסקה אחת: "כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים – הרי שמצד אחד אנחנו מסתכלים עליהם כעל חפים מפשע גמורים, שהרי הם לא ברי דעת ולכן אינם נידונים על כך שעברו על שבע מצוות ואין לייחס להם כוונת זדון. אך מהצד השני יש חשש גדול מפני מעשיהם כשיגדלו… על כל פנים אנו למדים שיש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם."

אם זה היה טקסט הזוי שמישהו הזוי כתב ניחא. אבל זה לא. זה הטקסט שאומץ בחום על ידי הרב דב ליאור, יקיר הציונות הדתית, זה שחברי הכנסת שלכם נזעקו להגנתו כשזומן לחקירה במשטרה. שמעתי השבוע את ג'קי לוי ואברי גלעד מגחכים – "זה ילמד אותו אילו טקסטים לאמץ". זה לא מצחיק. הציונות הדתית היא לא ג'קי לוי (גם ג'קי לוי הוא לא ג'קי לוי, אבל מילא). הציונות הדתית היא זאת שמסבירה שעדיף להרוג גויים כשהם קטנים. מי יודע למה הם יגדלו.

נ.ב.

התשובה שלנו צריכה להיות לעזוב עכשיו. כל זמן שהילדים *שלנו* קטנים. בכל זאת, עלולים לגדול להיות סמולנים, ר"ל

לאחרונה אני חושב הרבה על הצלבנים. אפשר להתווכח על המניעים שלהם, צדקתם ההסטורית וכל זה, אבל בשורה התחתונה הם הגיעו לשכונה הדלוחה הזאת באמצע הלבנט והקימו ממלכת ("ממלכת ירושלים") שהחזיקה מעמד בין השנים 1099-1187 (שמונים ושמונה שנים) לפני שהמוסלמים גרשו אותם מכאן. אני מסתכל מחלון הקומה העשירית באיזור התעשיה של רעננה על הבתים הנבנים מכל עבר, על העצים הניטעים, על השדות החרושים וחושב – האם ככה הסתכלו הצלבנים על הכמות העצומה של המצודות שבנו בארץ ישראל, מביירות ועד רפיח ואמרו לעצמם – ואללה, חתיכת ממלכה יש לנו פה.

יותר ויותר אני מסתובב בתחושה שכל מה שיש פה סביבנו הוא ארעי ודינו לחלוף יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. לא ארעיות במובן המתחכם של תלמידי פילוסופיה שנה א' בגילמן אלא בשטח. מי שמסתכל על תצלומי אוויר של רצועת עזה ורואה מה נישאר מדוגית, ניסנית, אלי סיני מבין שאותה תמונה יש מצב לראות במקום רעננה, כפר-סבא ויהוד.

לפני שאתם רצים להידחק אל מדי הב' ולעצור את הסורים על הגדרות, אני מאמין באמונה שלמה שמה שיפיל את המדינה הזאת הוא לא אויבים מבחוץ אלא התפוררות פנימית. רומא לא קרסה כי הונדלים נהיו חזקים, היא נפלה כי החיילים שלה הפסיקו לעמוד על החומות. הם היו עסוקים מדי במלחמות פנימיות, בנאמנויות שבטיות  השחיקה ההולכת והגוברת של כל ערכי הערבות ההדדית שהיו פה בחמישים השנה האחרונות היא הסכנה הקיומית האמיתית למקום הזה. הגענו למצב שמי שיכול, עוזב. כל השאר עסוקים או במכירת חיסול של כל מה שהיה פה ליזמים זריזים או בעמל אינסופי רק כדי להמשיך לשרוד. כמו אוגרים על גלגל, רק שכל כמה זמן בא מישהו ומוסיף להם משקולות על הרגליים. אתם חושבים שהקוטג' זו הבעיה? טעות. זו ההעלאה בשווי הרכב, אלו המיסים על הדלק, אלו המיסים על המים, אלו המיסים על האוכל, זו ההפרטה של מערכת הבריאות, אלו מחירי הנדל"ן הלא הגיוניים ומעל לכל זו מערכת החינוך. כי זה שתמשיכו לדפוק אותנו זה סבבה אגוזים, אבל זה שאנחנו לא רואים שום תוחלת לילדים שלנו במקום הזה, עם כיתות של 40 ילדים, מערכת שלא מגבה מורות וגננות מול הורים וילדים אלימים ושום שיפור נראה לעין, זה כבר סיפור אחר.

בשורה התחתונה, לא פלא שכל הפוליטיקאים ששים להצטרף לעגלת הקוטג'. אם נתעסק בקוטג', לא נחשוב על החינוך, הבריאות, התשתיות, הפרנסה. כל אותם דברים שברמות שונות של תאוצה הולכים ומתדרדרים. אבל היי – מלחמה על על הקוטג'!

בניגוד לתדמית של רובכם, יש לא מעט אוהדי בית"ר אינטליגנטים שמסוגלים לחבר שני משפטים. אחד החביבים עליי כותב את "אופסייד סטורי" והפוסט של היום פשוט מעולה ונכון כל כך. די, ארקדי. עשית עלינו את הסיבוב, זה הזמן להניח לנו – יאללה, לפירוק

ובהזדמנות זו – לחבריי אוהדי הפועל (כן, כן, אני יודע). כל מה שעושה לכם הטביב מגיע לכם. כי מי שהולך לישון עם עבריינים מורשעים ממיאמי ועושה כאילו לכסף שלהם אין לו ריח, שלא יתפלא אם יתעורר עם גבי קצרה.

לכבוד החבר גדעון סער

משרד החינוך

ירושלים השלמה, המאוחדת, הבלתי ניתנת לחלוקה, הנצחית, המדהימה השולתתתת1111!

מכובדי,  דבר ראשון – אין הורה שפוי בדעתו שלא תומך בקיצור החופש הגדול. לא הצלחתי למצוא את הכתבה שהתפרסמה לפני כמה שנים ב"הארץ", אבל היחס בין ימי החופש של הילדים בארץ לימי החופש של ההורים מזעזע. ווית' אול דו ריספקט לגילדת המורים, לא יזיק לילדים חופש גדול של חודש במקום חודשיים. אז כולנו בעד. באמת. אבל כמו שכל חובב ספורט יודע, אי אפשר לשנות את החוקים של הליגה באמצע העונה. גם אם זה לטובה (כמו פיינל-פור בכדורסל) וגם אם מדובר בזוועה ספורטיבית כמו הקיזוז של המר"ן לוזון. פשוט לא עושים דבר כזה. נגמרת הליגה, מודיעים שמשנה הבאה הליגה תתנהל לפי חוקים אלו וכאלו ואז אנשים יכולים להיערך בהתאם וכפר סבא תתאים את עצמה לא לעלות גם בשיטה החדשה.

לא ייגרע כלום מכבודך אם תגיד – חבר'ה, טעינו. הקיצור בעינו עומד, אבל הוא לא רלוונטי לשנה הזאת אלא רק לשנה הבאה. אני מבין זה בניגוד מוחלט לאינסטינקטים של פוליטיקאים שמעוניינים ברווח קצר מועד וחשיבה לטווח ארוך היא מילה מגונה, אבל בכל זאת. אתה עושה משהו טוב (אם כי לא מספיק), תעשה אותו כמו שצריך.

השנה היא 1998. דצמבר. הולך ומתקרב האירוע הכי גדול בשנה – הסילבסטר. אני זוכר את עצמי ברמות חרדה והתרגשות מטורפות. לאיזו מסיבה נלך. יש כמה. יש אחת בבית חנן, יש אחת על גג בפינסקר שאמורה להיות סוף הדרך ויש אחת בפלורנטין ששם האלכוהול חינם. והבחורות, הו הבחורות. באיזו מסיבה יש יותר סיכוי למצוא בחורה עם סטנדרטים מספיק נמוכים בשביל שיקרה משהו מעניין. בכל זאת – השאלה היחידה שתישאל מחר בבוקר היא – נו, אז יצא לך משהו? ואז, קצת לפני חצות – רגע השיא (של הייאוש). עם מי לעזאזל נתנשק. אלוהים איזה סיוט. כמובן שבבוקר אחרי – רק שיפוץ בדיעבד של הסיפורים (גם לחברים, גם לעצמי) גרם לי לשקול לעבור את זה שוב בשנה שאחרי.

השנה היא 2003. דצמבר. הולך ומתקרב אחד הערבים המעניינים בשנה – הסילבסטר. בת זוגי ואני שוקלים ברצינות לצאת לבלות. בכל זאת, סילבסטר. אנחנו כבר שנתיים ביחד, ובינינו – אף אחד מאתנו לא חיית מסיבות מי יודע מה. אז יודעים שצריך לצאת, אבל אין לנו כל כך כוח, אז אנחנו מביאים סרט טוב בדי.וי.די (פעם היו ספריות וידאו, ילדים!), מזמינים ווינגס מדומינוס ומתנשקים בחצות מעל כוסות של דיאט קולה. אושר.

השנה היא 2010. דצמבר. הולך ומתקרב עוד ערב בשנה. ליתר דיוק, ה- 31.12 הוא ערב שהמיוחד בו הוא הצורך לזכור לשנות את השנה על צ'קים הנחתמים ביום שאחרי. מדי פעם מגניבים מבטי אשמה אל בן/בת הזוג. האם הם מצפים שנארגן בילוי? אבל מחר הילדים הולכים לבית הספר, ולקטנה יש חום ומישהו צריך לתאם עם הגנן. לא נורא. סתם ערב. אולי בכל זאת? כל שנה אנחנו מבצבצים (שילוב של צב וביצה) בבית, אולי דווקא היום נלך על בילוי. טלפון לסבתא. סבתא הולכת למסיבה. טלפון לדודה מיכל, גם דודה מיכל הולכת למסיבה. טלפון לעוד סבתא – יאללה, תזרקו את הילדים אצלי.
האח. לחבריי הרווקים – להוציא שלושה ילדים מהבית שקול לחלוטין לכל תריאטלון / איירון-מן שאתם עושים. מתחילים בשחייה – להלן, הנסיון לקלח שלושה ילדים. שלב שני – ריצה: תיק לבכור, תיק לגדול (אסור להגיד בינוני!) מזוודה לתינוקת ולבסוף – החלק הרכוב – להצליח לדחוס את שלושתם למכונית, להסיע אותם לסבתא ולחזור. ואז אתה מגיע הביתה, נטול ילדים ומלא כוונות ומגלה את בת זוגך נוחרת מעדנות במיטה. אין לך לב להעיר אותה, אז אתה מכבה את האור, מכסה אותה בשמיכה ויורד למטה בשקט. שנה טובה, אהובתי.

זה הזמן להודות – לא גדלתי על כדורגל בבית. בזמן שאבות אחרים לקחו את הילדים שלהם למגרש אבא שלי היה עסוק בבטחון המדינה, אז אותי לקחו להופעות של מקהלת הנערים של טלץ בפסטיבל ישראל (שכה יהיה לי טוב). אהבתי כדורגל מיד שניה –  מה שהחברים שלי אהבו זה מה שאני אהבתי, בלי להבין למה. באיזה שהוא שלב זה נהיה טפשי להחליף קבוצה, אפילו שאתה יודע שאתה לא מתאים לה, והיא לא כל כך מתאימה לך. ככה יצא שאני אוהד של בית"ר שמצביע מרצ, אוהד של ליברפול שלא היה שם מעולם (ואין לו שום עניין לתקן את זה) ואוהד של בוסטון שאבא שלו מביא לו בשמחה רבה חליפה של הלייקרס מארצות הברית (הוא עד היום לובש אותה לריקודי עם, השם ירחם).

לא ברור איך – אבל עדיין יצאתי חובב ספורט. זה קצת כמו קרחת. אתה יכול להתכחש לגנטיקה עד שלב מסוים, אחר כך זה כבר משיג אותך. עכשיו, אין דבר שאני אוהב לקרוא יותר מאשר מאמרים על ספורט. ככל שהנגישות של שידורי הספורט יורדת, אני מוצא את עצמי שוב חי מרשמים של אחרים. גם בשנים שהיתה לי אנרגיה לקום באמצע הלילה לראות כל משחק NBA ו- NFL אפשרי בטלוויזיית 14" מעאפנה שמחוברת לממיר אנלוגי של הוט, הכתיבה של עיתונאים כמו ביל פלאשקה בחו"ל וכתבי "העיר" ו"חדשות" (בתקופה שעוד היו שם עיתונאים ולא היפסטרים) גרמה להכל להראות יותר מרהיב, יותר קסום.  כשגדלתי ניסיתי את כוחי בכתיבת ספורט כזאת. מספר חודשים זעומים ככתב ספורט בעיתון "תל אביב" (שחבל מאוד שהרגו את הארכיון שלו, היו שם דברים לא רעים). לפעמים יצאו דברים יותר טובים (כמו זה וזה), אבל בדרך כלל זה נגמר בראיון עם לירון בסיס או רונן חרזי שאתה כותב את התשובות של השחקן לפני שאתה שואל אותו את השאלות.

בשנים האחרונות למצוא כתיבת ספורט מגזינית טובה זה משהו ששמור לאנשים עם הרבה סבלנות. לא תמצאו את זה באתר של ערוץ הספורט, גם לא בווינט. הבלחות של שלח ופוהורילס ב- NRG, שלומי ברזל בהארץ, קיפניס בגלובש ודוד רוזנטל בוואלה. כל בוקר לעבור על כל האתרים בקריז כדי לקרוא ניתוח אינטליגנטי של המתרחש בליגת הפחים של לוזון. זה לא חיים זה. אבל – נראה שיש אור בקצה המנהרה שלשם שינוי אינו הרכבת של צ'רלטון – האתר דה-באזר. רונן דורפן (אותו אני קורא באדיקות במגוון אתרים תמוהים בהם הוא נדד בשנים האחרונות וישראל היום הוא בהחלט אתר תמוה) אסף סביבו את מיטב כותבי הספורט העבריים לאתר חדש שמרכז כתיבת ספורט שאתם יכולים לקרוא בלי להרגיש כאילו האי.קיו שלכם נמחק. לא ברור לי איך האנשים שעורכים את מוספי הספורט בעיתונים הגדולים עוד ממשיכים למלא אינצ'ים על גבי אינצ'ים עם הבלים של כתבי חצר, גרזנים מטעם ודוברים בשם וקוראים לזה "פרשנות"? אני, את הספורט שלי צורך מדה-באזר. שרק יביאו את דוד רוזנטל ושלומי ברזל לכתוב שם ואנחנו מסודרים. אפשר לשלוח את כל שאר עיתונות הספורט לנופשון בטורקיה. אומרים שפיני בלילי עומד לחתום עם איזושהיא קבוצה שם. תיהנו.

למי שעוד לא ראה, חיילי נח"ל (ככה מספרים) עושים פלאשמוב בקסבה של חברון:

קראתי הבוקר בישראל היום שהלוחמים "ביזו את המשימה, את היחידה, את המדים ואת צה"ל" ולא נותר לי אלא לומר – אח שלנו, תרגע. הכל טוב. אני חושב שסרטים כאלו מראים נקודה חשוב – כולנו אנשים. גם החיילים שלנו. סרט כזה עושה יותר טוב לצה"ל מחמש מאות הודעות לעיתונות של החבר בניהו.

קצת מביך שרוב הדברים שבוער לי לכתוב עליהם בימים אלו קשורים לצרכנות, אבל כנראה שזה חלק מההשלמה עם תהליך הפיכתי לבורגני מושלם, פרברי להחליא. ובכל זאת – יש בכפר-סבא (העיר עם הכי מעט זכאים לבגרות בשרון, אבל היי – הכי הרבה מתגייסים לקרבי!) סוכנות גז בשם "סופרגז". נניח שאתם לקוח של סופרגז, ואתם רוצים לעשות מעשה תמוה במיוחד כמו, נגיד, להזמין בלון גז. אתם מוזמנים לשלם דרך מענה קולי איכותי במיוחד ואז לחכות שיגיע הבחור של הגז. מתי הוא מגיע? ביום ראשון בבוקר. מתי בדיוק? ביום ראשון בבוקר.

אמור אדם מן היישוב, שכאמור היה רוצה להשתמש בגז על מנת לבשל את פתו הדלה, לשבת ביום ראשון בבוקר ולחכות למוביל הגז. אז ניסינו. הוא לא הגיע. התקשרנו לשאול למה הוא לא הגיע – אמרו שהוא היה והשאיר פתק. אז זהו שלא. חיכינו ליום ראשון הבא. הוא היה אמור להתקשר חצי שעה לפני שהוא מגיע, כדי שנדע. התקשר – לא הספקנו להגיע כי האיש של הגז ווייטס פור נו וואן. חיכינו עוד שבוע. מגיע יום ראשון – הוא לא הגיע. הוא התקשר, היא היתה בממתינה, אז הוא נסע. וזהו. אין גז. שיחות חוזרות ונשנות לסופרגז העלו שיש לנו פתרון – אנחנו יכולים להשאר גם ביום שלישי בבית. כי גז, כידוע, זה משהו שמיועד לאנשים שלא עובדים.

אבל אנחנו צרכים מודעים. לא שותקים. ספק  א' דופק אותנו, אז אנחנו הולכים לספק ב'. אז התקשרתי ל"מתחרים" של סופרגז, להלן – פזגז. אמרתי להם שאני רוצה לעבור. אחרי שניסו למכור לי מחמם מים מבוסס גז (מאוד הגיוני לנסות למכור דבר כזה כשבחוץ 35 מעלות) שאלו אותי למה אני רוצה לעבור. אמרתי להם שבסופרגז השירות ממש לא טוב. "אהה", אמרה המוכרת בפזגז. "אם ככה, אז תשאיר טלפון ואנחנו נחזור אליך". אני עדיין מחכה.

כל השמועות על קרטל גז הן מופרכות לחלוטין. חברות הגז נאבקות אחת בשנייה בעוז על מנת להשיג לקוחות חדשים. באמת.