מודעה שהתפרסמה היום בידיעות אחרונות.

למי שלא שם לב, אנחנו בתחילת פברואר. אבל היי, שלא נשכח.

נפתח במשל, ברשותכם. א', חבר טוב מהזוועה הצרופה המכונה בה"ד 1, עבר לפני מספר שנים לארצות הברית, התאזרח ונהיה מעורב לעומק בפוליטיקה הפנימית. הוא התעסק הרבה בנושא ביטוח בריאות אוניברסלי לכל תושב, פעיל בתנועת ה- occupy ואחד האנשים החביבים עליי ביקום. שמאלני גאה. לפני מספר חודשים הוא שלח לי טקסט מתוך האתר "תיקון עולם" בו הוא מסביר מדוע לא יצביע בבחירות הבאות בכלל ועבור אובמה בפרט. הטיעון המרכזי שלו הוא – המערכת רקובה, המועמדים ה"שמאליים" הם לא באמת שמאלניים עד הסוף כי א. ב. ג. ד. וכד'. חזקה על א', שהוא גם אדם רציני וגם סופר חכם (בדוק) שהוא יודע על מה הוא מדבר ובאמת אובמה לא בסדר מהרבה בחינות. אבל מה בדיוק האלטרנטיבה? ג'ורג' קלוני התבטא בנושא לא מזמן:

I’m disillusioned by the people who are disillusioned by Obama, quite honestly, I am. Democrats eat their own. Democrats find singular issues and go, ‘Well, I didn’t get everything I wanted.’ I’m a firm believer in sticking by and sticking up for the people whom you’ve elected.

If he was a Republican running, because Republicans are better at this, they’d be selling him as the guy who stopped 400,000 jobs a month from leaving the country. They’d be selling him as the guy who saved the auto-industry. If they had the beliefs, they’d be selling him as the guy who got rid of ‘Don’t Ask, Don’t Tell,’ who got Osama bin Laden. You could be selling this as a very successful three years. [...]

את הטקסט המלא אפשר למצוא כאן. הטקסט של קלוני נוגע למחלה הכי ממארת של השמאל הישראלי (ושל האמריקאי, מסתבר). הנטייה לבחור איזו שהיא פרמוטציה של האמת, הצדק והמוסר שרק מי שעומד בה, ובדיוק בה, ראוי לתמיכתנו. התשובה שלי לא' היתה ועודנה – מה האלטרניבה שלך? סנטורום? נניח שאובמה הוא רק 55% בסדר. לא עמד בכל הציפיות שיצר, לא Hope ולא בטיח. ראית מי רץ מולו? כל אדם כמו א', שלא יצביע לאובמה כי הוא לא מספיק שמאלני, יקבל משהו כל כך הרבה יותר גרוע (ואת זה הוא יגלה בדרך לגוואנטנמו).

עכשיו לנמשל: על מנת שיהיה ברור מההתחלה, אני לא אוהב את יאיר לפיד. כבר שנים שאני לא אוהב אותו, בעוצמות משתנות. אני לא אוהב אותו כי הוא אחד הכותבים המוכשרים בעברית שהחליט לקחת את הכתיבה שלו לפוליטי, הקלישאי והמתחנף לאמצע. אני לא אוהב אותו כי כשחבר שלו אודי היה בשלטון הוא כתב טורים שנזפו בנו, הישראלים, על שאנחנו מעיזים להתלונן כשיש לנו מדינה כל כך סבבה. אני לא אוהב אותו כי הוא כתב את "אחיי העבדים" וכמו שכבר אמר פעם אסי דיין – "אל תקרא לי אחי ואל תזיין את אחותי". אתה לא עבד ואין לך מושג איך החיים שלנו. אני לא אוהב אותו כי קשה לי עם מישהו שהמורשת שלו מבית אבא זה לייצר מנדטים משנאת האחר ("הדרת חרדים", זה תופס?). בקיצור – לא מהיום ולא מעט.

ועדיין – אני חייב לומר לכם, אחיי השמאלנים, מרעילי הבארות, חיילים נאמנים בגייס החמישי – יכול להיות שאין ברירה אלא להצביע ללפיד. אני מסתכל על הטיעונים למה לא שרצים עכשיו בטוויטר:

1. הוא קפיטליסט, ניאו ליברל ושחצן – יכול להיות, אבל ככה גם המנהיג הנוכחי, רק שהוא גם פשיסט ושר החוץ שלו פוטיניסט.
2. הוא לא עשה עד היום שום דבר למען המדינה – טיעון מעניין. אתם מעוניינים באיש צבא שבע קרבות? מופז, אניוואן? לפיד הוא סופר, תסריטאי ופובליציסט. לא מת על הכתיבה שלו, אבל שוב – מופז.
3. הוא מיינסטרים. הו לא, אימה קדושה! מיינסטרים זה רע, קיצוני ורדיקלי זה טוב. שלא תבינו לא נכון – אני סנוב מוצהר, קשה לי עם הישראליות ה"אותנטית" והרעיון שלי של גיהנום זה מתחם הקניות בצומת ביל"ו ביום שבת. ועדיין – לא היה נחמד להכניס קצת רעיונות שמאלניים למיינסטרים? ראיתם איך נראה העם שלכם לאחרונה? רק היום מישהי (בת 22-24) אמרה לי – "אבא של יאיר לפיד היה שמאלני, לא?" ניסיתי להסביר לה את ההבדל בין שמאל מדיני, שמאל כלכלי ושנאת חרדים פשוטה. אם היה אפשר לראות מבט זגוגי דרך טלפון נייד – זה היה זה. "מבחינתי – כל מי שיפה נפש הוא שמאלני". העם שלכם, ואת זה מראים כל הסקרים, זז ימינה בטירוף. הוא גזעני יותר, מפולג יותר, שוביניסטי יותר וחסר כל לכידות פנימית. זה לא מקרי כמובן, זו תוצאה של שנים של פילוג וסכסוך על ידי מפלגת השלטון וגרורותיה אבל זה לא משנה. זה המצב. בעם הנוכחי, במצב הנוכחי, הסיכוי של מישהו שמאלני "אמיתי", איזה מן דב חנין שכזה, להבחר לראשות הממשלה זהה לסיכוי שלי להשתתף במרתון תל-אביב הקרוב (רמז – שואף ממש לאפס).

אבל מעבר להכל, באמת, מעבר למי הוא יאיר לפיד, יותר חשוב להגיד מי הוא לא. תסתכלו על התמונה למטה, עכשיו תסתכלו אליי, עכשיו למטה, עכשיו אליי. אני על סוס.

כל קול שלא יילך ליאיר לפיד יילך לאנשים האלו. יריב לוין מפחיד אותי. הוא מפחיד אותי כי הוא לא נראה כמו הפסיכופטים הסטנדרטיים של הימין (בלי שמות, אין לי כסף ספייר). הוא לא נראה כמו אופורטוניסט מיוזע שעובר ממשרת דובר למשרת שופר. הוא נראה כמו אדם נורמלי, עם חוש הומור, שמנוי וגמור אתו לבטל את זכויות האזרח של כל מי שאינו עומד ושר את המנון בית"ר (לא "פה זה ארץ ישראל, טועמה", המקורי). יחד עם ח"כ שאמה והקונסיליירי נאמן הם מפחידים אותי פחד מוות. באמת. וכרגע, היחיד שנראה שיש לו איזה שהוא סיכוי לעצור את הרכבת הזאת לאבדון הוא לפיד. אז גם אם הוא לא מספיק שמאלני בשבילכם, תחשבו לחמש דקות, בצורה קרה מאוד ולא רגשית, מה האלטרניבה. מקיאים קצת בפה ועושים את מה שצריך.

בצירוף מקרים משעשע, קרה שאני מקבל הודעות לעיתונות מחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. אל תשאלו למה. הנה אחת שקיבלתי אך השבוע:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4165616,00.html

הייתי רוצה להגיד שאני מזועזעת מהודעת היועץ המשפטי אבל האמת היא שזו הוכחה נוספת לכל מה שאמרתי עד עכשיו

ולא אגיד עליו שום מילה נוספת כי החלטתו מדברת בעד עצמה. 

בנוגע לטיב ההחלטה, לגבי, חנין זועבי, מבחינתי חברת הכנסת לשעבר, הרי שהיא עושה את עבודה כעוכרת ישראל נאמנה כך שאין לי טענות כלפיה,

 אך עצם ההחלטה היא בגדר נתינת רוח גבית וצלש לטרור בארץ ובעולם כולו. היא בגדר הכשר משפטי לחוליות טרור באשר הם שמגובות מרגע זה מהיועמש הישראלי בעצמו. 

לא נותר לי להזכיר שמי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים.

לגבי ההתנצלות שנדרשת לחנין זועבי על פי ההחלטה, מיותר לציין שלא אתנצל חוץ מלחיילנו האמיצים ולמשפחותיהם הנדירות, על הבגידה ועוגמת הנפש שהם כנראה חיים. 

מצורפים מכתבים ששלחתי לאחר המשט ליועץ המשפטי ולשר הפנים.

Best Regards,

MK Anastassia Michaeli             ח"כ אנסטסיה מיכאלי

PA  972-506230040

PA 972-506286082

_____________________________________________________________________________

Knesset of Israel, Jerusalem   91950, Tel: 972-2-6408600, Fax: 972-2-6753631

כנסת ישראל, ירושלים 91950, טל: -6408600972-2, פקס: 972-2-675-3631

anmichaely@knesset.gov.il

עד כאן המכתם המופלא של ח"כ מיכאלי. הייתי רוצה להגיד שאני מזועזע מרמת הכתיבה וההתנסחות שמתאימה לילד בכיתה ז', אבל אני לא. הייתי רוצה להגיד שאני מזועזע מההתקפות הבלתי פוסקות על הדמוקרטיה, אבל אני לא. הייתי רוצה להגיד שאני עצוב, מופתע, מבואס מהכיוון שאליו הולכת המדינה הזאת אבל זה לא מחדש כלום.

(במאמר מוסגר – אני חושב שחנין זועבי עושה שירות נוראי לאוכלוסיה אותה היא אמורה לייצג. פעם אחרונה שבדקתי – לערביי ישראל יש לא מעט בעיות שצריכות טיפול יותר דחוף ממשט זה או אחר).

בעוד חמישים, מאה שנה, כשהיסטוריונים יעשו אינספור דוקטורטים תחת התואר "עלייתה ונפילתה של האימפריה הציונית", הטקסט "תורת המלך" יהיה קריאת חובה (מספר חמש בביבליוגרפיה, אחרי דו"ח ההתנחלויות של שלום עכשיו ופרקים של האולפן השקוף באדיבות ערוץ 24). יובל דרור עשה עבודת קודש וליקט משם ציטוטים כדי שתבינו מה הטקסט המכונן של הציונות הדתית בימים אלו.

העתקתי רק פסקה אחת: "כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים – הרי שמצד אחד אנחנו מסתכלים עליהם כעל חפים מפשע גמורים, שהרי הם לא ברי דעת ולכן אינם נידונים על כך שעברו על שבע מצוות ואין לייחס להם כוונת זדון. אך מהצד השני יש חשש גדול מפני מעשיהם כשיגדלו… על כל פנים אנו למדים שיש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם."

אם זה היה טקסט הזוי שמישהו הזוי כתב ניחא. אבל זה לא. זה הטקסט שאומץ בחום על ידי הרב דב ליאור, יקיר הציונות הדתית, זה שחברי הכנסת שלכם נזעקו להגנתו כשזומן לחקירה במשטרה. שמעתי השבוע את ג'קי לוי ואברי גלעד מגחכים – "זה ילמד אותו אילו טקסטים לאמץ". זה לא מצחיק. הציונות הדתית היא לא ג'קי לוי (גם ג'קי לוי הוא לא ג'קי לוי, אבל מילא). הציונות הדתית היא זאת שמסבירה שעדיף להרוג גויים כשהם קטנים. מי יודע למה הם יגדלו.

נ.ב.

התשובה שלנו צריכה להיות לעזוב עכשיו. כל זמן שהילדים *שלנו* קטנים. בכל זאת, עלולים לגדול להיות סמולנים, ר"ל

למי שעוד לא ראה, חיילי נח"ל (ככה מספרים) עושים פלאשמוב בקסבה של חברון:

קראתי הבוקר בישראל היום שהלוחמים "ביזו את המשימה, את היחידה, את המדים ואת צה"ל" ולא נותר לי אלא לומר – אח שלנו, תרגע. הכל טוב. אני חושב שסרטים כאלו מראים נקודה חשוב – כולנו אנשים. גם החיילים שלנו. סרט כזה עושה יותר טוב לצה"ל מחמש מאות הודעות לעיתונות של החבר בניהו.

זה שאנחנו מדינה פרובינציאלית להחריד זה לא חדש, אבל מסתבר שאנחנו לא היחידים שמתביישים בשרי החוץ שלנו שמדברים אנגלית קלוקלת. חברים בגרמניה שלחו לי השבוע סרט של גונטר אוטינגר, הנציב החדש של האיחוד האירופי מטעם גרמניה. בתחילת הסרט הוא מתבטא על כל ש"אנגלית היא השפה של העסקים" וממשיך לנאום באנגלית שהיתה גורמת לסילבן שלום להרגיש טוב עם האנגלית שלו.

זה כמובן בא בהמשך לאנגלית המופלאה של שר החוץ החדש של גרמניה, גווידו ווסטרואלה שכבר זכה לכמה מערכונים בטלוויזיה על חוסר היכולת (או הרצון) שלו לדבר אנגלית. בוידאו למטה רואים כתב של ה- BBC מנסה לשאול אותו שאלה באנגלית על מדיניות החוץ שלו ומקבל תשובה (בגרמנית!) בסגנון – דיס איז דויטשלנד היר.

כאמור – נחמד לראות שיש דברים שהם אוניברסלים.

הסדרה הכי טובה היום בטלוויזיה שאתם לא רואים (בהנחה שאתם רואים “הפמליה” באדיקות) היא “פולישוק”. באמת. היא סובלת משיבוץ בלתי אפשרי ולא מעט מגרעות ועדיין – היא פשוט מעולה.

פולישוק (בכיכובו של ששון גבאי הנהדר) הוא ח”כ נעבעך אמיתי שמצא את עצמו בתפקיד השר לקידום חברתי (זה לא המשרד של סילבן?), איפה שזורקים את כל מה שאף משרד אחר לא רצה – קשישים, נוער בסיכון, אתיופים וקשישים אתיופים בסיכון. חמוש ביועצת תקשורת הורמונלית (שירי גדני) ובמנהלת לשכה (חנה אזולאי הספרי) הוא מנסה לשרוד במדמנה הפוליטית הישראלית. אמנון דנקנר משחק את יו”ר הסיעה של פולישוק – חומי שליט (קריצה ברורה, אולי מדי, לטומי לפיד ז”ל) וגיא לואל מגלם את קוזו, היועץ הפוליטי של שליט שתפקידו לגרום לכך שפולישוק לא יעשה יותר מדי בעיות למפלגה.

שמואל הספרי הצליח לכתוב דרמה חדה, שנוגעת בנושאים מאוד כאובים בחברה הישראלית. היא נוגעת בהם בלי למצמץ ובגלל זה היא לא כיפית כמו “מסודרים”. הרבה יותר כיף לראות את תומר לוי מתקתק בחורינות מאשר לראות את הסצינה בה כבוד השר והמאבטח רודפים אחר בריון בן 8 בבית הספר “נבגים” בנתניה, בעוד שאר הילדים מתכוננים למסכת בנושא “יום ללא אלימות”.

ובכל זאת – תנסו להתגבר על זה שמשדרים שני פרקים יום אחרי יום, אחרי 15 שעות של צביקה הדר מדבר ללא הפסקה וצביקה פיק שותק ללא הפסקה (יכול להיות שדנה אינטרנשיונל היא בובת פיתום של צביקה ובגלל זה הוא לא מדבר כשהיא שם?) ותמקססו את זה. ביום שבוא יו”ר הועדה למעמד אישה, הגברת ציפי חוטבלי, יחד עם סגנית השר אורית נוקד מצביעות נגד הארכת חופשת הלידה מ- 14 ל- 16 שבועות, תתגברו על הדמות של גיא לואל שהיא באמת מיותרת ותתרכזו בזה שפולישוק היא היא סדרה הריאליטי שלנו.

והנה ההשראה:

נ.ב. קצת ארוך:

התכנון המקורי שלי היה לשים לינק לפרק של פולישוק. כל הפרקים זמינים ב”מקו”.

תכנון מקורי זה דבר נחמד, “מקו” זה לא. נגן הוידאו שלהם הוא כל כך מעולה, למעט חוסר היכולת שלו לתמוך ביכולות הבאות:

1. לעבוד בפיירפוקס

2. לאפשר קישור ישיר לוידאו

3. לצלוח פיירוולים ארגוניים

שלוש תכונות שהופכות את הצפיה בוידאו ב”מקו” לבלתי אפשרית בשבילי. דרך אגב – לכו ל- ynet ותראו איך שם עשו את זה נכון.

אז לא, לא יהיה פה קישור לוידאו של פולישוק, למרות שמאוד רציתי. אני הייתי חושב שאתר שהרייזון ד’אטרה שלו זה להראות קטעי וידאו, ישקיע, נגיד, לא יודע, בנגן וידאו טוב?

זה טוב. כי צריך מישהו שידבר אתם בשפה שלהם. עכשיו חזרו אחרי איבט:

1. ווין אל-ענזה, אבו-ג'מיל?

2. ג'יב אל הוויה, ג'יש!

3. קיינה נאמנות, קיינה אזרחות.

ליברמן מבין ערבית

(אילן בר-מגן, דרך עידוק)

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר,
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר

(חיים חפר)

כבר יומיים שהשיר הזה מזדמזם לי בראש. התגובה הקבועה שאני מקבל היא “מה נכנסת ליום הזיכרון”. לא קשור ליום הזיכרון. קשור לזה שפעם ידעת כשמלחמות נגמרות. היה עובר מישהו בג’יפ ושואג שזה נגמר. היום – כולם מחפשים “תמונת ניצחון”. אלוהים שבשמיים. אין כבר שום סאבסטנס, נשאר רק הפוטואופ והפוטושופ.

———————————————-

כמובן, יש סאבסטנס וזה אנשים שמתים, פצועים או שבויים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים ועסקים שפושטים רגל. כל הפוליטיקאים רצים להגיד למה המבצע היה לא בסדר בשביל להשיג קולות. כל הפרשנים בשביל שיזמינו אותם לתכניות. כמה רעש. אני קצת תקוע באמצע.  איכשהוא יצא שכל האנשים שאני אוהב לקרוא באינטרנט (למשל) נמצאים בצד מאוד מסוים של המפה, זה ששם אותי עם רוצחי התינוקות של מאי-לאיי והפסיכופטים של קובריק. כי אין שום דבר באמצע. או שאתה מפגין בסינמטק (הו, הבועתיות) עם דגלי פלסטין, או שאתה משפריץ זרחן על תינוקות לפני שהגיע מגש הרוגעלך של הבוקר מהמטבח של האוגדה.

———————————————-

ואם כבר זרחן, כל כך הרבה אנשים מדברים על השימוש בזרחן, כולל לשים תגים של “אמנת ז’נבה” וכל כך מעט מבינים על מה מדובר. כרגיל, החברים ב- Danger Room מסכמים בצורה הכי אינפורמטיבית. כל השאר – זורקים בלי לחשוב. פתאום – כשאנשים מדברים על משהו שאתה מבין בו, אתה מבין כמה השיח פה נהיה רדוד ושטחי, בלי שום בדיקת עובדות. הנה דוגמא.

———————————————-

השחרור שלי היה הרבה יותר פרוזאי. אתמול בלילה הייתי אמור לעשות משמרת לילה באוגדה, אמרו לי שלא צריך לבוא ושאני אשאר בכוננות. היום בבוקר הלכתי להזדכות על הנשק בבסיס (בכל זאת, ילדים קטנים בבית) ואמרו לי – ואללה, אם אתה כבר פה, בוא נשחרר אותך. אם יש דבר שלמדתי בסדיר – נותנים לך, תברח. הייתי מחוץ לש”ג לפני שיבש הטונר במדפסת שהדפיסה לי את האישור על 23 ימי מילואים. זהו. אין “מסיבת סיום מלחמה”, או איזה טקס עם גבי אשכנזי. החברה בג’יפ ששואגים שנגמר – הם עדיין בפונדק אסא בצומת אורים. עומדים בתור לפרגיות בפיתה.

———————————————-

חייבים להגיד משהו על זה שעליתי 3 קילו במילואים האלו. אני אמור להציג את עצמי בתור איזה מסכן, מילואים וזה (“זה נשמע כמו אוי אוי אוי”, היה אומר הרקמר הומולקה), אבל בשורה התחתונה – בחמש בבוקר באוגדת עזה האפשרויות הקולינריות הן רוגעלך או רוגעלך. לפעמים – עוגיות עם מילוי ריבה (תכל’ס – סופגניות מלבניות). בין זה וארוחות תחנות הדלק הבלתי נלאות, האפוד הקרמי נסגר עליי קצת פחות טוב בסוף המילואים מאשר בתחילתם.

———————————————-

את רוב שעות הערות שלי בשבועות האחרונים (אלו שלא הוקדשו לטבח ילדים חפים מפשע ו/או שולה המוקשים) ביליתי מול ערוצי החדשות. אחד הדברים המדהימים הוא הפער בין אל-ג’זירה באנגלית לזה שבערבית. גם עם הערבית הספרותית החורקת שלי הצלחתי לקלוט את הפער המטורף באינטונציה, בהסתה. אין מה להגיד – פילוח מדויק של קהל. לאלה ששואלים – למה לראות אל-ג’זירה מלכתחילה – כי שם אין את סילבן שלום באף פאנל.

———————————————-

צריך להגיד ביושר – היו איתי אנשים במילואים שהייתי מעדיף שלא יהיו. כאלו שנעמדו מול הפלזמות בזעקות “יש” כל פעם שטיל הוריד בית וראית את הדם עולה להם לורידים “כנס בו!”. החדשות הטובות (מבחינתי, אני מניח) הן שהם המיעוט. 99 אחוז מהאנשים שהיו איתי בסיפור המתיש הזה, סדירים ומילואימניקים, עבדו מאוד קשה בשביל לזכור שני דברים – א. אין שום שמחה מלראות מישהו מת. גם אם זה מישהו רע. ב. זה לא GTA IV. אלו אנשים. ובתים של אנשים. כל מי שיושב היום וסופר כמה בתים נהרסו, לא מתקרב ללהבין כמו שלבים עוברת “מטרה” לפני שהיא מאושרת. החל מרגע שהמח”ט רוצה שבית מסוים ירד, יש בערך 20 גורמים שונים שצריכים לאשר את הסיפור הזה לפני שזה מגיע לטייס במטוס. וגם הטייס במטוס יכול להחליט ברגע האחרון שזה לא נכון. אז נכון – טעויות קרו. כשאתה במצוקה, ומחליט לירות x פגזים לתוך שכונה צפופה, בהסתברות של y אחד מהם יפגע במקום שהוא לא צריך. מצד שני – אם האופציה השניה היא שחיילים שתחת אחריותך ימותו – אז פאק איט. נוותר על נסיעה ללונדון בשנים הקרובות. גם ככה יקר שם נורא.

———————————————-

אני מסתכל על הפסקה למעלה ואומר לעצמי – אי אפשר היה לזקק את זה? לצאת עם מסר יותר פשוט? כנראה שלא. יש מעט בלוגים/מאמרים שקראתי שהצליחו לבנות התייחסות לא שטחית למבצע הזה. הרד”פ (כאן וכאן, לקרוא לפי הסדר), גל מור (כאן) וזהו. כל השאר זה או מאמרים מנומקים למה אנחנו “בקצה הרחוק של פשעי מלחמה” או טוקבקים למה יונית שוכבת עם ערבים. ואני אומר – אם לא מתכווץ לך הלב כשאתה רואה ילד בוכה כי הרסו לו את הבית – אתה לא יהודי. ואם אתה אוטומטית חושב שפסילת רע”מ-תע”ל-זריקת זרחן-פגזים על אונרא זה הכל אותו הדבר וכל מה שהיינו צריכים זה לשבת איתם ולשיר ביחד קומבאיה – אתה לא ישראלי. ואין פה שחור ולבן. הכל גוונים אינסופיים של אפור. כל מי שיש לו דעה נחרצת על המלחמה הזאת מפחיד אותי נורא. איך אתם יודעים? על סמך מה?

———————————————-

“אבא, נכון אתה החייל שלי”? שאל אותי קורנפיין הקטן היום. הם הכינו חבילות בגן למשלוח לחיילים. הוא לא הצליח להפנים את הקונספט של משלוח מתנות רנדומלי. ישב עם פונטלרוי וקישטו את החבילה בהמון אהבה. הסברתי לו שאני אקבל חבילה מילד אחר (תומכי לחימה באוגדה לא מקבלים חבילות, הם רק טוחנים רוגעלך, אבל מילא) אבל זה לא משהו שמסתדר לו. הוא הכין חבילה לחייל שלו, ואני החייל שלו. מ.ש.ל.

———————————————-

בדרך לבסיס שמעתי את רזי ברקאי מראיין שני חיילי מילואים – “האם המבצע נגמר בזמן”. שזה קונספט מרתק. הדעה שלהם היא כנראה ולידית באותה מידה (אם לא יותר) מזו של כל 50 הפוליטיקאים שעמנואל רוזן הצעיד כדי לענות על השאלה “האם צריך לעשות עסקה עם גלעד שליט”?. לטעמי – כל מי שבכלל עלה לשידור כדי לענות על השאלה אינו ראוי לייצג אותי. מצד שני – זה משאיר לי פחות או יותר את גיל קופטש והוא אף פעם לא אהב אותי יותר מדי.

אז יש לי דעה (מנומקת) אם המבצע נגמר בזמן (כן). אבל אני לא אטרח. כי הנה החוק מספר אחד של דיונים פוליטיים – בדיונים פוליטיים, אף אחד לא משכנע אף אחד אחר. כולם מדברים רק כדי לשמוע את עצמם. בדוק.

———————————————-

עכשיו בחזרה לעבודה. אני ניצב מול הררי האי-מיילים, המסמכים והפגישות שמחכים לי, ונמלא ייאוש שקט. כמו סם טיילר, שחזר מ- 1973 למנצ’סטר של ימינו ולא מבין מה הוא עושה כאן.

קיבלתי מכתב תודה היום מקרן ברק (טוב, לא אני, כל מי שמנוי בקבוצת הפייסבוק שלה). הנה המכתב, למי שלא חבר קרוב של קרן כמו שאני:

"שלום לכולם,

עברנו מאבק לא פשוט, בתקציב מוגבל ובאווירה סוערת ולמרות שהדרך רחוקה מלהסתיים הרי שיום ההצבעה בפריימריס הוא ציון דרך אדיר עבורי אני גאה בכם.  בזכותכם מקומי ברשימה הוא 32.

תודה לכל הפעילים והחברים ברחבי הארץ שהאמינו בי ועבדו בשבילי בחירוף נפש מתוך אמונה אמיתית. תודה לכל מי שהיה בקלפיות ביום ההצבעה. תודה לכל מי שעשה טלפונים.תודה לכל מי שענה להם. תודה לכל מי שהגיב בפורומים השונים. ובקיצור תודה לכולכם.

אני מבטיחה להמשיך להיאבק על האמונה שלי ובתקווה להיתקל באוזניים קשובות,

שלכם. קרן ברק"

אז הנה כמה בקשות שיש לי מקרן:

1. תמשיכי את הבלוג. תמשיכי את הקבוצה בפייסבוק. להקים ערוץ תקשורת אינטרנטי זה חשוב. להמשיך לקיים אותו אחרי שהסתיים הקמפיין זאת החוכמה. תשאלו את אובמה.

2. תאבקי לא רק על האמונה שלך. תאבקי גם על האינטרסים שלנו. אני יודע, קצת פחות מגניב.

3. קרן ברק היא רק דוגמא. באמת. כל הפוליטיקאים שלנו גילו את האינטרנט בשנה האחרונה. איי דייר יו, איי דבל-דייר יו, להמשיך ולעבוד דרכו גם אחרי הקמפיין.

עוד כמה קטנות:

1. השמועות על כך שניצן הורביץ יהיה מועמד מטעם מרצ הן הדבר הכי נפלא ששמעתי כבר הרבה זמן. אם הוא מצרף לרשימה את איתי אנגל, יש להם את הקול שלי.

2. מי שעוד לא ראה את הבלוג-פוסט של ציפי לבני לגבי גלעד שליט – שיראה עכשיו. סוף סוף מנהיג שאומר את האמת. אני לא אצביע קדימה, כי למרות הסימפטיה שלי ללבני, אני לא יכול להצביע לרשימה עם מופז, הנגבי, רוחמה אברהם ואלי אפללו. אבל עדיין. סחתיין על לבני.