למי שעוד לא ראה, חיילי נח"ל (ככה מספרים) עושים פלאשמוב בקסבה של חברון:

קראתי הבוקר בישראל היום שהלוחמים "ביזו את המשימה, את היחידה, את המדים ואת צה"ל" ולא נותר לי אלא לומר – אח שלנו, תרגע. הכל טוב. אני חושב שסרטים כאלו מראים נקודה חשוב – כולנו אנשים. גם החיילים שלנו. סרט כזה עושה יותר טוב לצה"ל מחמש מאות הודעות לעיתונות של החבר בניהו.

זה שאנחנו מדינה פרובינציאלית להחריד זה לא חדש, אבל מסתבר שאנחנו לא היחידים שמתביישים בשרי החוץ שלנו שמדברים אנגלית קלוקלת. חברים בגרמניה שלחו לי השבוע סרט של גונטר אוטינגר, הנציב החדש של האיחוד האירופי מטעם גרמניה. בתחילת הסרט הוא מתבטא על כל ש"אנגלית היא השפה של העסקים" וממשיך לנאום באנגלית שהיתה גורמת לסילבן שלום להרגיש טוב עם האנגלית שלו.

זה כמובן בא בהמשך לאנגלית המופלאה של שר החוץ החדש של גרמניה, גווידו ווסטרואלה שכבר זכה לכמה מערכונים בטלוויזיה על חוסר היכולת (או הרצון) שלו לדבר אנגלית. בוידאו למטה רואים כתב של ה- BBC מנסה לשאול אותו שאלה באנגלית על מדיניות החוץ שלו ומקבל תשובה (בגרמנית!) בסגנון – דיס איז דויטשלנד היר.

כאמור – נחמד לראות שיש דברים שהם אוניברסלים.

הסדרה הכי טובה היום בטלוויזיה שאתם לא רואים (בהנחה שאתם רואים “הפמליה” באדיקות) היא “פולישוק”. באמת. היא סובלת משיבוץ בלתי אפשרי ולא מעט מגרעות ועדיין – היא פשוט מעולה.

פולישוק (בכיכובו של ששון גבאי הנהדר) הוא ח”כ נעבעך אמיתי שמצא את עצמו בתפקיד השר לקידום חברתי (זה לא המשרד של סילבן?), איפה שזורקים את כל מה שאף משרד אחר לא רצה – קשישים, נוער בסיכון, אתיופים וקשישים אתיופים בסיכון. חמוש ביועצת תקשורת הורמונלית (שירי גדני) ובמנהלת לשכה (חנה אזולאי הספרי) הוא מנסה לשרוד במדמנה הפוליטית הישראלית. אמנון דנקנר משחק את יו”ר הסיעה של פולישוק – חומי שליט (קריצה ברורה, אולי מדי, לטומי לפיד ז”ל) וגיא לואל מגלם את קוזו, היועץ הפוליטי של שליט שתפקידו לגרום לכך שפולישוק לא יעשה יותר מדי בעיות למפלגה.

שמואל הספרי הצליח לכתוב דרמה חדה, שנוגעת בנושאים מאוד כאובים בחברה הישראלית. היא נוגעת בהם בלי למצמץ ובגלל זה היא לא כיפית כמו “מסודרים”. הרבה יותר כיף לראות את תומר לוי מתקתק בחורינות מאשר לראות את הסצינה בה כבוד השר והמאבטח רודפים אחר בריון בן 8 בבית הספר “נבגים” בנתניה, בעוד שאר הילדים מתכוננים למסכת בנושא “יום ללא אלימות”.

ובכל זאת – תנסו להתגבר על זה שמשדרים שני פרקים יום אחרי יום, אחרי 15 שעות של צביקה הדר מדבר ללא הפסקה וצביקה פיק שותק ללא הפסקה (יכול להיות שדנה אינטרנשיונל היא בובת פיתום של צביקה ובגלל זה הוא לא מדבר כשהיא שם?) ותמקססו את זה. ביום שבוא יו”ר הועדה למעמד אישה, הגברת ציפי חוטבלי, יחד עם סגנית השר אורית נוקד מצביעות נגד הארכת חופשת הלידה מ- 14 ל- 16 שבועות, תתגברו על הדמות של גיא לואל שהיא באמת מיותרת ותתרכזו בזה שפולישוק היא היא סדרה הריאליטי שלנו.

והנה ההשראה:

נ.ב. קצת ארוך:

התכנון המקורי שלי היה לשים לינק לפרק של פולישוק. כל הפרקים זמינים ב”מקו”.

תכנון מקורי זה דבר נחמד, “מקו” זה לא. נגן הוידאו שלהם הוא כל כך מעולה, למעט חוסר היכולת שלו לתמוך ביכולות הבאות:

1. לעבוד בפיירפוקס

2. לאפשר קישור ישיר לוידאו

3. לצלוח פיירוולים ארגוניים

שלוש תכונות שהופכות את הצפיה בוידאו ב”מקו” לבלתי אפשרית בשבילי. דרך אגב – לכו ל- ynet ותראו איך שם עשו את זה נכון.

אז לא, לא יהיה פה קישור לוידאו של פולישוק, למרות שמאוד רציתי. אני הייתי חושב שאתר שהרייזון ד’אטרה שלו זה להראות קטעי וידאו, ישקיע, נגיד, לא יודע, בנגן וידאו טוב?

זה טוב. כי צריך מישהו שידבר אתם בשפה שלהם. עכשיו חזרו אחרי איבט:

1. ווין אל-ענזה, אבו-ג'מיל?

2. ג'יב אל הוויה, ג'יש!

3. קיינה נאמנות, קיינה אזרחות.

ליברמן מבין ערבית

(אילן בר-מגן, דרך עידוק)

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר,
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר

(חיים חפר)

כבר יומיים שהשיר הזה מזדמזם לי בראש. התגובה הקבועה שאני מקבל היא “מה נכנסת ליום הזיכרון”. לא קשור ליום הזיכרון. קשור לזה שפעם ידעת כשמלחמות נגמרות. היה עובר מישהו בג’יפ ושואג שזה נגמר. היום – כולם מחפשים “תמונת ניצחון”. אלוהים שבשמיים. אין כבר שום סאבסטנס, נשאר רק הפוטואופ והפוטושופ.

———————————————-

כמובן, יש סאבסטנס וזה אנשים שמתים, פצועים או שבויים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים ועסקים שפושטים רגל. כל הפוליטיקאים רצים להגיד למה המבצע היה לא בסדר בשביל להשיג קולות. כל הפרשנים בשביל שיזמינו אותם לתכניות. כמה רעש. אני קצת תקוע באמצע.  איכשהוא יצא שכל האנשים שאני אוהב לקרוא באינטרנט (למשל) נמצאים בצד מאוד מסוים של המפה, זה ששם אותי עם רוצחי התינוקות של מאי-לאיי והפסיכופטים של קובריק. כי אין שום דבר באמצע. או שאתה מפגין בסינמטק (הו, הבועתיות) עם דגלי פלסטין, או שאתה משפריץ זרחן על תינוקות לפני שהגיע מגש הרוגעלך של הבוקר מהמטבח של האוגדה.

———————————————-

ואם כבר זרחן, כל כך הרבה אנשים מדברים על השימוש בזרחן, כולל לשים תגים של “אמנת ז’נבה” וכל כך מעט מבינים על מה מדובר. כרגיל, החברים ב- Danger Room מסכמים בצורה הכי אינפורמטיבית. כל השאר – זורקים בלי לחשוב. פתאום – כשאנשים מדברים על משהו שאתה מבין בו, אתה מבין כמה השיח פה נהיה רדוד ושטחי, בלי שום בדיקת עובדות. הנה דוגמא.

———————————————-

השחרור שלי היה הרבה יותר פרוזאי. אתמול בלילה הייתי אמור לעשות משמרת לילה באוגדה, אמרו לי שלא צריך לבוא ושאני אשאר בכוננות. היום בבוקר הלכתי להזדכות על הנשק בבסיס (בכל זאת, ילדים קטנים בבית) ואמרו לי – ואללה, אם אתה כבר פה, בוא נשחרר אותך. אם יש דבר שלמדתי בסדיר – נותנים לך, תברח. הייתי מחוץ לש”ג לפני שיבש הטונר במדפסת שהדפיסה לי את האישור על 23 ימי מילואים. זהו. אין “מסיבת סיום מלחמה”, או איזה טקס עם גבי אשכנזי. החברה בג’יפ ששואגים שנגמר – הם עדיין בפונדק אסא בצומת אורים. עומדים בתור לפרגיות בפיתה.

———————————————-

חייבים להגיד משהו על זה שעליתי 3 קילו במילואים האלו. אני אמור להציג את עצמי בתור איזה מסכן, מילואים וזה (“זה נשמע כמו אוי אוי אוי”, היה אומר הרקמר הומולקה), אבל בשורה התחתונה – בחמש בבוקר באוגדת עזה האפשרויות הקולינריות הן רוגעלך או רוגעלך. לפעמים – עוגיות עם מילוי ריבה (תכל’ס – סופגניות מלבניות). בין זה וארוחות תחנות הדלק הבלתי נלאות, האפוד הקרמי נסגר עליי קצת פחות טוב בסוף המילואים מאשר בתחילתם.

———————————————-

את רוב שעות הערות שלי בשבועות האחרונים (אלו שלא הוקדשו לטבח ילדים חפים מפשע ו/או שולה המוקשים) ביליתי מול ערוצי החדשות. אחד הדברים המדהימים הוא הפער בין אל-ג’זירה באנגלית לזה שבערבית. גם עם הערבית הספרותית החורקת שלי הצלחתי לקלוט את הפער המטורף באינטונציה, בהסתה. אין מה להגיד – פילוח מדויק של קהל. לאלה ששואלים – למה לראות אל-ג’זירה מלכתחילה – כי שם אין את סילבן שלום באף פאנל.

———————————————-

צריך להגיד ביושר – היו איתי אנשים במילואים שהייתי מעדיף שלא יהיו. כאלו שנעמדו מול הפלזמות בזעקות “יש” כל פעם שטיל הוריד בית וראית את הדם עולה להם לורידים “כנס בו!”. החדשות הטובות (מבחינתי, אני מניח) הן שהם המיעוט. 99 אחוז מהאנשים שהיו איתי בסיפור המתיש הזה, סדירים ומילואימניקים, עבדו מאוד קשה בשביל לזכור שני דברים – א. אין שום שמחה מלראות מישהו מת. גם אם זה מישהו רע. ב. זה לא GTA IV. אלו אנשים. ובתים של אנשים. כל מי שיושב היום וסופר כמה בתים נהרסו, לא מתקרב ללהבין כמו שלבים עוברת “מטרה” לפני שהיא מאושרת. החל מרגע שהמח”ט רוצה שבית מסוים ירד, יש בערך 20 גורמים שונים שצריכים לאשר את הסיפור הזה לפני שזה מגיע לטייס במטוס. וגם הטייס במטוס יכול להחליט ברגע האחרון שזה לא נכון. אז נכון – טעויות קרו. כשאתה במצוקה, ומחליט לירות x פגזים לתוך שכונה צפופה, בהסתברות של y אחד מהם יפגע במקום שהוא לא צריך. מצד שני – אם האופציה השניה היא שחיילים שתחת אחריותך ימותו – אז פאק איט. נוותר על נסיעה ללונדון בשנים הקרובות. גם ככה יקר שם נורא.

———————————————-

אני מסתכל על הפסקה למעלה ואומר לעצמי – אי אפשר היה לזקק את זה? לצאת עם מסר יותר פשוט? כנראה שלא. יש מעט בלוגים/מאמרים שקראתי שהצליחו לבנות התייחסות לא שטחית למבצע הזה. הרד”פ (כאן וכאן, לקרוא לפי הסדר), גל מור (כאן) וזהו. כל השאר זה או מאמרים מנומקים למה אנחנו “בקצה הרחוק של פשעי מלחמה” או טוקבקים למה יונית שוכבת עם ערבים. ואני אומר – אם לא מתכווץ לך הלב כשאתה רואה ילד בוכה כי הרסו לו את הבית – אתה לא יהודי. ואם אתה אוטומטית חושב שפסילת רע”מ-תע”ל-זריקת זרחן-פגזים על אונרא זה הכל אותו הדבר וכל מה שהיינו צריכים זה לשבת איתם ולשיר ביחד קומבאיה – אתה לא ישראלי. ואין פה שחור ולבן. הכל גוונים אינסופיים של אפור. כל מי שיש לו דעה נחרצת על המלחמה הזאת מפחיד אותי נורא. איך אתם יודעים? על סמך מה?

———————————————-

“אבא, נכון אתה החייל שלי”? שאל אותי קורנפיין הקטן היום. הם הכינו חבילות בגן למשלוח לחיילים. הוא לא הצליח להפנים את הקונספט של משלוח מתנות רנדומלי. ישב עם פונטלרוי וקישטו את החבילה בהמון אהבה. הסברתי לו שאני אקבל חבילה מילד אחר (תומכי לחימה באוגדה לא מקבלים חבילות, הם רק טוחנים רוגעלך, אבל מילא) אבל זה לא משהו שמסתדר לו. הוא הכין חבילה לחייל שלו, ואני החייל שלו. מ.ש.ל.

———————————————-

בדרך לבסיס שמעתי את רזי ברקאי מראיין שני חיילי מילואים – “האם המבצע נגמר בזמן”. שזה קונספט מרתק. הדעה שלהם היא כנראה ולידית באותה מידה (אם לא יותר) מזו של כל 50 הפוליטיקאים שעמנואל רוזן הצעיד כדי לענות על השאלה “האם צריך לעשות עסקה עם גלעד שליט”?. לטעמי – כל מי שבכלל עלה לשידור כדי לענות על השאלה אינו ראוי לייצג אותי. מצד שני – זה משאיר לי פחות או יותר את גיל קופטש והוא אף פעם לא אהב אותי יותר מדי.

אז יש לי דעה (מנומקת) אם המבצע נגמר בזמן (כן). אבל אני לא אטרח. כי הנה החוק מספר אחד של דיונים פוליטיים – בדיונים פוליטיים, אף אחד לא משכנע אף אחד אחר. כולם מדברים רק כדי לשמוע את עצמם. בדוק.

———————————————-

עכשיו בחזרה לעבודה. אני ניצב מול הררי האי-מיילים, המסמכים והפגישות שמחכים לי, ונמלא ייאוש שקט. כמו סם טיילר, שחזר מ- 1973 למנצ’סטר של ימינו ולא מבין מה הוא עושה כאן.

קיבלתי מכתב תודה היום מקרן ברק (טוב, לא אני, כל מי שמנוי בקבוצת הפייסבוק שלה). הנה המכתב, למי שלא חבר קרוב של קרן כמו שאני:

"שלום לכולם,

עברנו מאבק לא פשוט, בתקציב מוגבל ובאווירה סוערת ולמרות שהדרך רחוקה מלהסתיים הרי שיום ההצבעה בפריימריס הוא ציון דרך אדיר עבורי אני גאה בכם.  בזכותכם מקומי ברשימה הוא 32.

תודה לכל הפעילים והחברים ברחבי הארץ שהאמינו בי ועבדו בשבילי בחירוף נפש מתוך אמונה אמיתית. תודה לכל מי שהיה בקלפיות ביום ההצבעה. תודה לכל מי שעשה טלפונים.תודה לכל מי שענה להם. תודה לכל מי שהגיב בפורומים השונים. ובקיצור תודה לכולכם.

אני מבטיחה להמשיך להיאבק על האמונה שלי ובתקווה להיתקל באוזניים קשובות,

שלכם. קרן ברק"

אז הנה כמה בקשות שיש לי מקרן:

1. תמשיכי את הבלוג. תמשיכי את הקבוצה בפייסבוק. להקים ערוץ תקשורת אינטרנטי זה חשוב. להמשיך לקיים אותו אחרי שהסתיים הקמפיין זאת החוכמה. תשאלו את אובמה.

2. תאבקי לא רק על האמונה שלך. תאבקי גם על האינטרסים שלנו. אני יודע, קצת פחות מגניב.

3. קרן ברק היא רק דוגמא. באמת. כל הפוליטיקאים שלנו גילו את האינטרנט בשנה האחרונה. איי דייר יו, איי דבל-דייר יו, להמשיך ולעבוד דרכו גם אחרי הקמפיין.

עוד כמה קטנות:

1. השמועות על כך שניצן הורביץ יהיה מועמד מטעם מרצ הן הדבר הכי נפלא ששמעתי כבר הרבה זמן. אם הוא מצרף לרשימה את איתי אנגל, יש להם את הקול שלי.

2. מי שעוד לא ראה את הבלוג-פוסט של ציפי לבני לגבי גלעד שליט – שיראה עכשיו. סוף סוף מנהיג שאומר את האמת. אני לא אצביע קדימה, כי למרות הסימפטיה שלי ללבני, אני לא יכול להצביע לרשימה עם מופז, הנגבי, רוחמה אברהם ואלי אפללו. אבל עדיין. סחתיין על לבני.

איזה בלגן. ימשיך למחר, ייגמר באחת, אני כוסס ציפורניים בטירוף. אם כבר כל המערכת ממוחשבת, למה אי אפשר לראות גרפים מגניבים כאלו של התקדמות? איך נדע מה קורה עם קרן ברק – לוחמת ומנצחת? באתר של הליכוד יש את "ליכוד TV" (לינקים בעברית? אתם בסדר?) שהוא פשוט מקסים – מצגת של תמונות ע"ב פליקר שפשוט נותנת תחושה של הבנה במדיה. יש גם עדכונים מהבלוג של מיקי איתן (היחיד מהליכוד שאני מאמין שבאמת כותב פוסטים בעצמו) אבל חדשות על מצבה של קרן – כלום. נצטרך לחכות ל- 01:00 בלילה לתוצאות? אלוהים שבשמיים.

האופציה האחרת היא לחכות למחר בבוקר ואז להיות תלוי באפרת רייטן ודן מנו בשביל החדשות הפוליטיות שלי? איפה, איפה ערוץ החדשות כשצריך אותו.

לא יודע מה אתכם, אני יודע למי אני מצביע בפריימריז בליכוד*. גבירותיי ורבותיי – "קרן ברק – לוחמת ומנצחת". נתקלתי בשלט הבחירות שלה בפקק בדרך לעבודה (למה בעצם לא באתי היום באופניים? כזה יום יפה…) ובהיותי גיק, התעצבנתי משם הדומיין שהיא בחרה – www.kerenbarak.co.il. למה co.il? כמה זה מסובך להבין שאם אתה ארגון ולא חברה (אני מניח שיש איזושהיא עמותה בסגנון "הוועדה פור רי-אלקשן אוף בארטלט") צריך להשתמש ב- org? מישהו יכול לבקש מרזי להביא את האחראי על האינטרנט?

אבל, לא יכולתי להאתפק ונכנסתי לאתר. משהו ב"ל" הליכודית פשוט עושה לי את זה. מודה. דבר ראשון הלכתי לחלק הביוגרפיה. מי את קרן ברק, מושא אהבתי החדש?

ובכן, קרן ברק היא בת 36 (בגילי!) ובזמן שאני לא עשיתי יותר מדי, היא כבר עשתה תואר שני, היתה מראשונות הלוחמות בצה"ל, ומאחוריה נסיון של להיות דירקטורית בנמל חיפה. תמיד חשבתי שדירקטורים הם אנשים בני חמישים פלוס עם סיגרים עבים וז'קטים אפרפרים שיושבים סביב שולחנות מהגוני (לא יודע מה זה, אבל מהגוני זה באמת נשמע משהו של דירקטורים) מבהיקים ומחלקים ביניהם את הכסף של העובדים. אבל לא! יש גם דירקטורים אחרים! יש את קרן ברק! והיא גם לא גבר, גם לא בת חמישים פלוס וגם בת להורים יוצאים מצרים ופולין (בו זמנית). אח, כמה החיים שלי מחווירים לעומתה.

חיפוש מהיר בגוגל מראה שקרן ברק עשתה את העבודה בכל מה שקושר ל- SEO. האתר שלה יוצא ראשון. ישר אחריו יש איזה מאמר מזעזע על קרן ברק אחרת שהיא קרחת. איכס**.

המשכתי להסתובב באתר. שמחתי לראות שיש קבוצת פייסבוק לתמיכה בקרן. כמובן שהצטרפתי. בהקדמה לקבוצה נאמר: "חסכתי לך יועצים, ספיניסטים, לוביסטים וקופירייטרים שינהלו קבוצות תמיכה בפייסבוק בשם מועמדים שגילו את האינטרנט ואת הליכודבאותו שבוע". כן, כן, נחסך לי המון. מה שכן, מבט על רשימת המצטרפים הראתה שיש ביניהם וביני חברים משותפים. אנחנו צריכים לנהל שיחה ארוכה.

בחזרה לקרן. הדף הכי מרשים הוא דף ההישגים של קרן. פילטור מהיר של כל המשימות בהן קרן עוד תנצח, משאיר לנו את הקרבות בהן היא כבר ניצחה:

• היא השיגה מנהל תקין ונקי משחיתות בנמל חיפה. האח!
• היא השיגה סביבה ירוקה, ייצור מקורות אנרגיה חלופים, מיחזור, חינוך ועידוד השימוש בחומרים ידידותיים לסביבה. האח!
• היא השיגה חקיקה המסייעת לענף החקלאות ולחקלאים. האח!
• היא קידמה את הנושאים החברתיים בוועדות הכנסת. הם כולם מקודמים!

כל זה עד גיל 36?! מה עשיתי בזמן הזה. אלוהים.

בשורה התחתונה – חבריי חברי הליכוד. באמא ש'כם – תצביעו לקרן ברק! אתה יהיה הרבה יותר מצחיק בכנסת. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לזה.

* אני לא חבר ליכוד. דווקא חשבתי להירשם לכל המפלגות כדי שאני אוכל לקדם אנשים שאני אוהב בפריימריז, למעט שני דברים – זה עולה כסף, ומשום מה אסור להיות חבר ביותר ממפלגה אחת. קרציות.

** קרחת זה דווקא יפה.