זה הזמן להודות – לא גדלתי על כדורגל בבית. בזמן שאבות אחרים לקחו את הילדים שלהם למגרש אבא שלי היה עסוק בבטחון המדינה, אז אותי לקחו להופעות של מקהלת הנערים של טלץ בפסטיבל ישראל (שכה יהיה לי טוב). אהבתי כדורגל מיד שניה –  מה שהחברים שלי אהבו זה מה שאני אהבתי, בלי להבין למה. באיזה שהוא שלב זה נהיה טפשי להחליף קבוצה, אפילו שאתה יודע שאתה לא מתאים לה, והיא לא כל כך מתאימה לך. ככה יצא שאני אוהד של בית"ר שמצביע מרצ, אוהד של ליברפול שלא היה שם מעולם (ואין לו שום עניין לתקן את זה) ואוהד של בוסטון שאבא שלו מביא לו בשמחה רבה חליפה של הלייקרס מארצות הברית (הוא עד היום לובש אותה לריקודי עם, השם ירחם).

לא ברור איך – אבל עדיין יצאתי חובב ספורט. זה קצת כמו קרחת. אתה יכול להתכחש לגנטיקה עד שלב מסוים, אחר כך זה כבר משיג אותך. עכשיו, אין דבר שאני אוהב לקרוא יותר מאשר מאמרים על ספורט. ככל שהנגישות של שידורי הספורט יורדת, אני מוצא את עצמי שוב חי מרשמים של אחרים. גם בשנים שהיתה לי אנרגיה לקום באמצע הלילה לראות כל משחק NBA ו- NFL אפשרי בטלוויזיית 14" מעאפנה שמחוברת לממיר אנלוגי של הוט, הכתיבה של עיתונאים כמו ביל פלאשקה בחו"ל וכתבי "העיר" ו"חדשות" (בתקופה שעוד היו שם עיתונאים ולא היפסטרים) גרמה להכל להראות יותר מרהיב, יותר קסום.  כשגדלתי ניסיתי את כוחי בכתיבת ספורט כזאת. מספר חודשים זעומים ככתב ספורט בעיתון "תל אביב" (שחבל מאוד שהרגו את הארכיון שלו, היו שם דברים לא רעים). לפעמים יצאו דברים יותר טובים (כמו זה וזה), אבל בדרך כלל זה נגמר בראיון עם לירון בסיס או רונן חרזי שאתה כותב את התשובות של השחקן לפני שאתה שואל אותו את השאלות.

בשנים האחרונות למצוא כתיבת ספורט מגזינית טובה זה משהו ששמור לאנשים עם הרבה סבלנות. לא תמצאו את זה באתר של ערוץ הספורט, גם לא בווינט. הבלחות של שלח ופוהורילס ב- NRG, שלומי ברזל בהארץ, קיפניס בגלובש ודוד רוזנטל בוואלה. כל בוקר לעבור על כל האתרים בקריז כדי לקרוא ניתוח אינטליגנטי של המתרחש בליגת הפחים של לוזון. זה לא חיים זה. אבל – נראה שיש אור בקצה המנהרה שלשם שינוי אינו הרכבת של צ'רלטון – האתר דה-באזר. רונן דורפן (אותו אני קורא באדיקות במגוון אתרים תמוהים בהם הוא נדד בשנים האחרונות וישראל היום הוא בהחלט אתר תמוה) אסף סביבו את מיטב כותבי הספורט העבריים לאתר חדש שמרכז כתיבת ספורט שאתם יכולים לקרוא בלי להרגיש כאילו האי.קיו שלכם נמחק. לא ברור לי איך האנשים שעורכים את מוספי הספורט בעיתונים הגדולים עוד ממשיכים למלא אינצ'ים על גבי אינצ'ים עם הבלים של כתבי חצר, גרזנים מטעם ודוברים בשם וקוראים לזה "פרשנות"? אני, את הספורט שלי צורך מדה-באזר. שרק יביאו את דוד רוזנטל ושלומי ברזל לכתוב שם ואנחנו מסודרים. אפשר לשלוח את כל שאר עיתונות הספורט לנופשון בטורקיה. אומרים שפיני בלילי עומד לחתום עם איזושהיא קבוצה שם. תיהנו.

• בפורים האחרון החלטנו לקחת את הבנים ("זרעי השטן") לסרט. הזמנו כרטיסים באינטרנט. רשת גלובוס החליטה שכעונש על זה שחסכנו להם עבודה, ניענש בחמישה שקלים תוספת לכרטיס. לא חמישה שקלים עמלה על קניית כרטיסים אונליין. חמישה שקלים פר כרטיס. מה שאומר ששני ילדים פלאס מבוגר שווה ביחד 120 שקלים. תוסיפו לזה פופקורן ושתייה והגעתם ל- 200 שקלים. כמובן שהפופקורן ישן ומגעיל, המסך קטן והכל. האלטרנטיבה היא מנוי חודשי ל- rapidshare, עניין של 7 יורו, יחד עם אתרים שנותנים רשימות של סרטים מדובבים להורדה (לא ניתן שמות כדי לא לנחס) ואפשר לראות את הסרט בבית. בפעם הבאה שיהיה פאנל שדן במצב בתי הקולנוע בארץ וישאלו למה הם במצוקה, תענו להם את התשובה בכותרת.
• שבוע לפני כן, לקחתי את קורנפיין הקטן וחבר שלו הג'ינג'י למשחק כדורגל. באותו יום היה את הדרבי התל-אביבי, אבל אנחנו (בעיקר משיקולים של פחד, עלות ופחד) הלכנו למשחק של הפועל כפר-סבא נגד בית"ר- שמשון תל-אביב. אין מה להגיד – הליגה הלאומית הפכה לליגת הפחים של ישראל. במשך שנים הייתי צופה בליגה הלאומית בימי שישי בצהריים. אף פעם לא היה שם כדורגל וירטואוזי מי יודע מה, אבל היה מתח, היה עניין, היתה ליגה. תודות לחבר לוזון וליגת ה- 16 קבוצות שלו התרוקנה הלאומית ממעט העניין שהיה בה ומה שנשאר זה לגנוב את הנעליים.
• את המשחק הזה ראינו בחינם, כי חבר סידר לנו הזמנות (והאצטדיון ליד הבית שלנו). אבל הליגה הלאומית במצב כל כך רע שיש מצב שגם אם ישלמו לנו לא נבוא יותר. למה? תקראו את הכותרת.
• ועוד דבר בעניין הזה – בית המשפט פסק השבוע כי אין דילול תכנים בין ערוץ 5+ לערוץ 5+ לייב/גולד/פלוס/שוטף + 30. זובי אין דילול. מה קרה לשידור המשחקים של הליגה הלאומית שפעם היו משודרים פעם בשבוע בערוץ ספורט 5 הרגיל? לאן הם נעלמו? אז נכון, הצ'רלטונים מגעילים ת'שועלים, אבל השחיטה הכשרה שערוץ הספורט עושים בתכנים שלהם איומה לא פחות.
• אחרון חביב – ערוץ 10. באמת מגניב שהצלחתם להשיג את גיא פינס שישדר אצלכם. בטח היתה תחרות קשה בהתחשב בזה שהוט תפוס, יס תפוס, ערוץ 2 זה כבר מזמן ערוץ הבידור וערוץ 24 זה ערוצומומי (ושיראל!) אבל לא שמתם לב שאין לכם יותר פריים-טיים? יש לכם בדיוק שעה של פריים טיים ביום. אתם עוד טורחים להחזיק מישהו שעושה פרוגרמינג במשרה מלאה? הרי בסוף השבוע אתם שמים את "סודות הקוסמים". במהלך היום, רפי רשף מוארך מדי שבוע בעוד חצי שעה, נשות הטייסים, לונדון וקירשנבאום חדשות ואז רגע – שעה שלמה של פריים-טיים. איזה שוק. אז בשעה המסכנה שאתם צריכים למלא בשבוע, באמת לא יותר מדי עבודה, אתם שמים שעשועון חדש עם דרור רפאל? לא עדיף נשות הקוסמים?

* סליחה מהזונות. באמת. יחסית להנהלת ההתאחדות, רשת גלובוס וכל שאר החברים בפוסט – אתן נשמות, אתן.

משהו קצר, באמת.

אני לא אוהד כדורגל שרוף. אני הולך אולי לשניים שלושה משחקים בשנה (בעיקר כשמשיגים לי הזמנות לתאי כבוד שונים ומשונים). אני מנסה למנן את כמות צפיית הספורט שלי (ולא, Friday Night Lights לא נחשב לצפיית ספורט) והצלחתי לפתח לעצמי שגרת ספורט/טלוויזיה ברוכה בשנים האחרונות (לפחות בכל מה שקשור לכדורגל ישראלי).

1. לא משלם לצ'רלטון (ספורט 1 ו-2). אין לי שום דבר נגד ערוצי פרימיום, אבל בשביל הכסף שהם לוקחים, שיתנו מוצר פרימיום ולא משחק שנראה כאילו צולם על ידי מגמת טלוויזיה בתיכון מטרו-ווסט ברעננה. רוצים כסף? תנו שידורים כמו של בני-אדם.

2. רואה את המשחק המרכזי רק אם ברקוביץ' מפרשן אותו. כן, אני יודע שהוא ערס, אבל הוא מצחיק.

3. לא שומע את אופירע ולא נכנס לאתר שלה. אני יודע שאם הייתי מקיא יותר הייתי שמן פחות, אבל זה הורס את הריפודים באוטו.

4. אני מקפיד לראות את "הראשון בשער". כן, כן, אני יודע. פיתחתי טכניקה – אני מקליט במקס, ואז מריץ את בוני/נוימן ורואה רק את תקצירי המשחקים. זאת הדרך הכי נורמלית לראות מה קורה בליגה.

השנה, אין לי משחק מרכזי ואין לי תקצירי משחקים. למה? אמה. כי עמוס לוזון (או שזה אבי? אלי? מישהו מבדיל?) לא עובד בשבילי – הוא עובד בשביל בעלי הקבוצות (שזה הוא, בעצם). זאת אומרת שיותר חשוב לו שבעלי הקבוצות יהיו שמחים (הם אלו שבוחרים אותו) מאשר שאני אהיה שמח. שיקול לגמרי לגיטימי מבחינתו, אני חייב להודות. אבל השנה בפעם הראשונה התחילה הליגה ואין לי מושג מי משחק נגד מי ומה היתה שערוריית השיפוט הגדולה במשחק של מכבי. תודה עמוס/אבי/אלי.

נ.ב.

עוד הערה קטנה לערוץ 10 – באמא שלכם? יש לכם כל כך הרבה אלטרנטיבות אחרות? תנו ללוזון הצעה שהוא לא יכול לסרב לה (להלן: שקל תשעים למשחק) והעסק שלכם. נאלץ לוותר בצער על עוד תחקיר מעמיק של אמנון לוי ברווח בין החדשות לשלישיית התכניות של שליין אותו אתם מכנים פריים טיים)

רכבתי אתמול עם ההכטר את רכיבת השבת באופניים. יצאנו בשש וחצי (כן, לפנות בוקר) ממזרח כפר-סבא והתכנון היה לרכב לאורך מקורות הירקון עד רידינג פלאס רכיבה על הטיילת עד בית האצ"ל ובחזרה. לקחנו הערכה זהירה שייקח לנו עד 10:00 להגיע למנוחה ונחלה (קרי גרניטה קפואה בנמל). בפועל – סיימנו כבר בתשע, מה שמרמז על מהירות לא סבירה למסלול שלנו. דבר זה הוביל אותנו לתגלית מדעית מרעישה, המאפשרת להסביר איך רכבנו כל כך מהר:

moar funny pictures

קבוצתי משכבר הימים זכתה אתמול בגביע המדינה. ישבתי בסלון, בדיליי של 40 דקות (שילוב של יס מקס וילדים שזקוקים נואשות למקלחת) עם קורנפיין הקטן על הכתפיים וצפיתי במחשק הראשון של בית”ר החדשה, הצנועה. זאת שנלחמת על הסמל ולא מחפשת לעשות סיבוב על הפריץ.

כבר האשימו אותי הבוקר בזה שיש לי מנטליות של אוהד הפועל תל-אביב, אבל הגביע הזה משמח אותי פי 10 מהדאבל של עונה שעברה. איכשהו, כשאתה בא מפוצץ בסגל וטחון בכסף, אם אתה לא לוקח דאבל –אכזבת. אבל אם אתה בא קטן, בקבוצה על סף תהום, בדרך למפרק ובידיעה ששנה הבאה אללה יסתור ופתאום אתה לוקח גביע מיניב קטן – אתה מלך.

אני מתגעגע לתקופה שבית”ר היתה “קבוצת גביע”, עם לוגו בעברית שיש בו גם כדורגל ולא רק אריות. במובן מסוים – בית”ר ירושלים היא מדינת ישראל. מהתחלה צנועה ומנטליות של אנדרדוג, פתאום באה תקופת שפע והפיכה לאימפריה שמיידית הביאה אתה סיאוב, יהירות ואובדן הצידוק המוסרי. אין הבדל בין האריות בלוגו של בית”ר הגאידמקית לאריות שהחזיק גנדי בפיקוד מרכז. גם אין הבדל בין המשיחיות של ישראל פוסט ששת הימים ו”אנחנו מאמינים בני מאמינים” עם לייזרים וזיקוקים בטדי. לא לנו סמלי הראווה האלו. לא רוצה אימפריה.