השבת שלי דווקא התחילה טוב, הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה ויצאתי לרכב (לרכוב?) ל- Spin-n-go בבני ציון. הייתי היחיד בלי בגדי רכיבה מקצועיים. איזה אפס. בילוי בפארק הוביל אותנו לחפש ארוחת צהריים בכ"ס-סיטי. פתחו לפני כמה שבועות בקניון החדש בורגרס בר חדש. זה פשוט פסיכי מה שהולך שם – אנשים עומדים בתור כאילו בוקששתר עומד ומחלק המבורגרים חינם. וויתרנו, הלכנו לאל-דיוואן באזור התעשייה התמוה של כ"ס-סיטי. תשע בערב – הילדים שפוכים, האשה עסוקה, מגיעה הבחירה השבועית בין המירוץ להישרדות. על פניו – רציתי לראות המירוץ. באמת שיצאו לי מכל החורים קניבה, בארו ופפאיה. אבל אז, משום מקום, נפלנו על לקט. לקט. לא יכולתם לעדכן ב- EPG? אשקרה דאגתי למרגלית ולמיכל, כל אחת מהן מתמודדת עם זיהום מסוג שונה…

אבל יש לקט, אז ראיתי את נטע לי, בדרך להיות המיכל החדשה (לא, לא מיכל מהישרדות, מיכל מהמירוץ). גבי וגבי וגבי וגבי. מי שמדבר על גבי, אני אכנס באם אמא שלו. כמובן שכשהגיע המכתב, נראה היה שגבי ביקש מהמזכירה שלו שתכתוב אותו. "שלום גברת זלצרמן". אלוהים, איזו אומללות. אבל במסגרת ההבנה שלי את נפש הנטע-לי ("המממ… קוקוס") ככל שגבי יענה אותה, כן היא תעיף את איגור יותר מהר.

מה שמביא אותי לאיגור. מאדר פאקר גאנג באנגר. מעולם לא היה שימוש יותר מצחיק במילים לועזיות שלא בקונטקסט הנכון. אולי חוץ מאנסטסיה עם "קול כלב ביג'י יאמו" (השיבוש במקור). אין ספק שהראש של איגור כל כך עמוק בתחת של עידן שאם עידן פותח את הפה, אפשר לראות את הרסטות של איגור קצת מאחורי השקדים.

תמיד חלמתי להיות יד ימין של מנהיג חזק

מי שלחלוטין לא דיברה כל הפרק היא מירית. האם זה אומר שההתלבטויות שלה נגמרו? היא בחרה להסתבן עם הנטורופת? ומה קורה עם המזימות של אופיר? רק הנגלה על הגלוי, והסיבה לזה היא שמשבוע לשבוע, האתגרים הופכים ליותר מופרכים. לוקח 10 דקות רק להסביר מה היה באתגר. מה היה רע לעשות 10 שלבים לאתגר החסינות במקום 50? זה פשוט נמשך ונמשך ונמשך עד אין קץ.

בסוף זכה איתי, הבנאדם עם הכי מעט מודעות עצמית ביקום. טוב, אולי חוץ מרן, מהמירוץ שגורם לי להתבייש בעובדה שאני בהיי-טק. "אני בפוליטיקה", זאת תשובה עדיפה היום.
בשבוע הבא:
1. איגור מאדר פאקר גאנג באנגר מתפוצץ על נטע-לי והיא בוכה. ואוכלת קוקוס.
2. אופיר ממשיך לספר לנו (ולעצמו) איך הוא זומם ומתכנן בלי לעשות משהו באמת.
3. מועצת שבט של 15 שעות.

זה הזמן להודות שאני לא זוכר כלום מתקופת התיכון שלי. חושך מוחלט. חוץ משלושה ארבעה אנשים (טוב, אחד) שאני מדבר איתם (איתו) ברמה של פעם בשנה שמתי איקס גדול על כל החיים שלי מהתקופה ההיא. השילוב של הסמית'ס, משקל עודף ופה גדול במיוחד לא השאירו לי סיכוי גדול במיוחד בכל מה שקשור למקובלות חברתית. אז הזכרונות שלי עקרונית מתחילים מהתיכון. לפעמים זה יוצר סיטואציות לא נעימות – לפני שנתיים פגשתי באירוע חברתי מישהי שטענה שהיתה אתי בכיתה כל התיכון. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל אין לי שום ריקולקשן. למרות זאת, כשבשבוע שעבר שלח לי מישהו בקשה להצטרף לקבוצה "אתה יודע מרעננה כש..." בפייסבוק. לא התאפקתי והצטרפתי. מודה – הצחיק אותי. למרות שזה מיועד בעיקר לאנשים שצעירים ממני בעשור, זה עדיין העלה לי זכרונות משועשעים.

אחד הדברים שאני  כן זוכר את בית הספר היסודי שבו למדתי. בי"ס ברטוב, שאז פשוט קראו לו "ממלכתי ב'" היה יופי של מקום. כשעוד לימדו ילדים חקלאות בבתי ספר והיו מסדרי בוקר והכל. ביום שישי ראיתי במקומון את הידיעה הזאת – "צלצול בית הספר פוגע ברגשות השכנים". מסתבר שהשכנים של בי"ס ברטוב לא אוהבים שיש בצלצול של בית הספר את Jingle Bells, שכידוע משויך לחג המולד וזה של נוצרים עכו"מ, ימ"ש, טפו!

זה שרעננה הולכת ונהיית דתית זה לא חדש, ולא חסרים סיפורים של היהלומנים החרדים שדופקים בדלתות של האנשים עם מזוודות מלאות ביורו כדי לקנות ב- 1.5 מיליון דולר 750 מ"ר קרקע רק בגלל שזה קרוב לבית כנסת. אבל זה מאפיין של כל מה שקורה פה מסביב. אני קורה לזה תסמונת הוינקר – אנשים כבר לא מאותתים כשהם מחליפים נתיבים / עוצרים / מה לא. האיתות הוא הדבר הכי בסיסי שמעיד על התחשבות בין שני נהגים – "אחי, אני מאט, שים לב". במקום זה היום – "אני עוצר. יש לך בעיה עם זה?". אותו דבר ברעננה. עיר שהיתה מופת של דו-קיום בין דתים וחילוניים, של קליטת עלייה מדרום אפריקה, ברה"מ, ארגנטינה ואיפה לא. כל זה נמחץ תחת הגל של חוסר התחשבות מינימלי ו"ככה אני רוצה. יש למישהו בעיה?".