דצמ' 28 2009
שיר השוק
אני יודע שזה נושא שכבר טחנתי עד דוק, מוץ וזרא, אבל בכל זאת. אני מכריז בזאת, שאני מוכן להעביר את כל נכסיי, התחייבויותי הכספיות וספקי השירות שלי לגופים שבהם יפורסם מחירון אחיד שאינו ניתן למיקוח. באמת. השבוע החלטתי לטפל בכל מיני מנהלות, בנקים, וספקי שירות אינטרנט. שיחות לבזק, קווי זהב, הוט, נטוויז'ן ואחותם הסתכמו במשא ומתן ששב ומוציא אותי מהכלים. כי אין לי בעיה לשלם מחיר מסוים, אבל בתור ישראלי, אני תמיד חי בתחושה שהשכן שלי (המטאפורי) שיותר טוב בלצעוק, לנתק ולדפוק על שולחנות טלפוניים מקבל מחיר יותר טוב. זה נכון עם *כל* ספקי השירות וזה נכון עם הבנקים. מצד שני – גם ספקי השירות והבנקים מניחים שזה המצב – התנאים שנותנים לך מלכתחילה בנויים לזה שתתמקח ואם לא התמקחת – הם הרוויחו. ומי לא מתמקח – הזקנים, העולים החדשים והאשכנזים. זה כל כך מייאש לחיות במדינה כזאת, שבא לבכות. שוב אני אומר – בנק שיבוא ויגיד – "אלו התנאים שלי, ולא משנה כמה תתמקח, הם יישארו אותו הדבר" זה יהיה הבנק שבו אשים את כל הכסף שלי פלאס משכנתא פלאס דרושות.
ובאותו עניין – שוקי גלילי, החומוס והאגדה, מריץ קמפיין אינטרנטי בעד ביטול עמלות העו"ש של הבנקים. אני כמובן תומך גמור. במיוחד בימים בהם הבנקים מציעים אפס אפשרויות למשקיעים / חוסכים, דמי הניהול על העו"ש הופכים למזעזעים במיוחד. אל תישארו כבשים חולבות (כן, אני יודע שאני מערבב דימויים מעולם החי, אבל זה נכון במקרה הזה) – לכו לכאן להשפיע.
