יולי 28 2009
פחד ותיעוב בסנופי דיסקו
החלטנו לקחת את קורנפיין הקטן והלורד פונטלרוי לחופשה באילת. הרעיון היה ללכת על מלון “הכל כלול” ככה שנוכל כל היום לרבוץ בבריכה, לנשנש ארטיקים כיד המלך ולא להתעסק ב”מה אוכלים לארוחת צהריים” (זה תמיד נגמר בברגר-קינג, מנסיון העבר). הזמנו שלושה ימים במלון ספורט של ישרוטל ואחרי נסיעה ארוכה ומתישה (פרטים בהמשך) הגענו למלוןעל מנת להתקל בג’ונגל של אנשים שעושים צ’ק-אין. וכשאני אומר ג’ונגל – אני לא מתכוון ל”הרבה מאוד אנשים דחוסים בתנאים סב-אופטימליים”. אני מתכוון ל”אוסף של חיות”.
(כן, זאת הנעל החתומה של טל ברודי. כן, מישהו השאיר עליה כוס קולה. למה מי זה טל ברודי?)
כבר נדרשתי לנושא בעבר, אבל יותר ויותר אני (והקרובה לי) מסתכלים סביבנו בהשתאות ותוהים – מי אלו האנשים האלו? איך הגענו למצב שאנחנו חיים אתם? דוגמאות למכביר ראינו בסוף השבוע – אנשים שזורקים מסטיקים על הרצפה בחדר האוכל, אנשים שמנפצים בקבוקי וודקה בבריכת השחייה של הילדים, אנשים שמשאירים את הילדים (הגדולים) בבריכת הפעוטות ונעלמים, אנשים שזורקים זבל בכל מקום ואולי הדבר הכי מאפיין – אנשים שנדחפים למעליות לפני שאלו שהיו בפנים הספיקו לצאת. באמא שלכם.
אין לי שום ספק שיש אנשים כאלו בכל מקום בארץ. איכשהו הקונספט של “הכל כלול” מתורגם מיידית ל”הכל מגיע” ו”הכל מותר”. וכל הדברים שאנחנו רואים באוכלוסיה במינונים משתנים (ההולכים וגדלים עם הזמן) מזוקקים ל- 70% גועל.
זה לא שלא נהנינו. בכל זאת – בריכה. ארטיקים. שמש. קצת זמן עם הילדים לפני שנכנסים לשגרה של בית-ספר. אבל מסתבר (ולא בפעם הראשונה) שמצבנו הכלכלי לא תואם את רמת הסנוביות שלנו. בהנתן זה שמצבנו הכללי בסדר (טפו טפו), כנראה שאנחנו סנובים לאללה.
ובחלומי – יש בית מלון שבו העובדים מונחים להעיר לברברים על התנהגויות כאלו. השארת ילד בבריכה והלכת – יבוא מישהו ובתקיפות ידרוש ממך לקחת את הילד. לא רוצה? שלום. דחפת במעלית? שלום. עישנת בחדר האוכל (לא מומצא)? שלום. אין שום צורך שמלון כזה יעלה יותר ממה שעולה מלון ספורט היום. לא ביקשנו פסיליטיז שונים. רק תרבות שונה. כמובן שהיחידים שיגיעו למלון הם אנחנו ורענן שקד, ועליו אי אפשר באמת לסמוך.
עוד דבר שמטריד אותי הם צוותי הבידור של מלונות ישרוטל. מעבר לעובדה שמדובר בעבודה איומה (אלוהים, שלוש פעמים ביום לעשות את “כל הילדים קופצים רוקדים” זה משהו שמצדיק נכות קבועה מהמוסד לביטוח לאומי), הצגות הבידור שהם מעלים הן ההפרות הכי בוטות של זכויות יוצרים שנראו בצד הפחות אופנתי של שביל החלב לאחרונה. שמנו לב לזה כבר בפעם שעברה (אז זה היה ב”המלך שלמה”) אבל הפעם זה באמת היה מוגזם. מעשה במפלצת בשם “גרעפס” שפוגשת חמור מדבר בשם “ריקו”, והולכת להציל נסיכה מדרקונית חרמנית. אפילו לורד פונטלרוי, ילד בן שלוש וסיגריה צעק “הנה שרק!”. זה והעובדה שכל השירים “המקוריים” לקוחים במקרה הטוב מ”סבא טוביה” ובמקרה היותר סביר פשוט שירים מהפסטיגלים לדורותיהם (ככה קורנפיין הקטן הסביר לנו). גורם לך לחשוב שאם אקו”ם וה- RIAA היו משקיעים באזור הזה במקום להציק למי שמוריד שיר באי-מיול, אולי היה יותר סיכוי ליצירה מקורית בארץ.
ואי אפשר בלי קצת טכנולוגיה. בדרך לאילת החלטנו לנהוג ולא לטוס. גם כי זה תיק לטוס וגם כי זה יקר. הערכנו לא נכון את מספר תחנות הדלק שיש בין מצפה רמון ליטבתה (ההימור שלי היה: לפחות 1) ומצאנו את עצמנו בצומת ציחור עם מד דלק שאומר שיש לנו עוד 75 ק”מ עד לאפס המוחלט. בשלב זה הרגעתי את זוגתי – אין מה לדאוג. נפתח ג’י-פי-אס ונראה איפה תחנת הדלק הקרובה. לרשותנו עמד 1 כפול בלקברי, 1 כפול תוכנת הניווט של אורנג’ לבלקברי ו- 2 כפול ילדים חביבים במושב האחורי, עם צפי לאובדן סבלנות שסופו מי ישורנו.
ניסינו את האפליקציה של אורנג’, באמת שניסינו. מדובר בפיסת תוכנה מחורבנת במיוחד. את הממשק המזעזע אפשר לשרוד (בקושי). גם את האיטיות המחרידה (הדלק הלך ואזל). אבל את הדבר היחיד שנדרש מהתוכנה – לדעת למצוא משהו על מפה בקרבת המקום בו אתה נמצא – היא לא עושה.. גם בדרך חזרה ניסינו את התוכנה. יש לה אפשרות להתשמש במפת סימון שבילים וחיפשנו אולי לסוע דרך בקעת הירח. גם כאן – היכולת לעשות חיפוש אשר ימוקם על מפה (משהו שיש לגוגל מפס) היא כל כך טריוויאלית, ועם זאת לא קיימת. מכיוון שגוגל מפס לא מעוברתת היטב (לא הצלחנו להוסיף שכבה של תחנות דלק בגרסת המובייל) לגולשים הסלולריים שבינינו יש עוד זמן עד שנקבל את התנאים שיש לגולשים בחו”ל. בשורה התחתונה - מדובר בבזבוז של זכרון שאפשר למלא באיזה סודוקו לטיסות.
been there, done that.
מלון ספורט, אילת, קיץ. לפני 7 שנים.
עשינו צ'ק אין ונכנסנו לחדר. דבר ראשון חיפשתי את ספר הטלפונים כדי לחפש מלון אחר. לא היו חדרים. נתקענו 4 ימים. אנשים הלכו מכות על הארטיקים חינם. בחדר אוכל כולם אכלו מארבע צלחות עמוסות. ההבעה על הפנים של העובדים היתה דומה לזו של העובדים בספארי שצריכים לנקות את החרא של הפילים.
בפעם הבאה שנגיע למלון ספורט זה כדי לפנות ימינה לחניה של הרויאל ביץ'.
אם בארץ אז מעדיף את חברתן של החיות בספארי. גם עליהן אני חש חמלה אבל לפחות הן מגודרות…
הייתי לפני שנתיים. יודע על מה אתה מדבר, אבל שרדתי ואפילו נהניתי.
ואגב, תחנת דלק נאות סמדר.
אתה סגור על זה שבנאות סמדר יש תחנת דלק?
בנאות סמדר אכן יש משאבה או שתיים. מבקשים יפה והם מראים לך איפה ועוזרים למלא.
אבל עכשיו ברצינות: אתה מפגר? מי נוסע לאילת? לא ידעת שאתה חי בארץ של בבונים שאוהבים לשרוץ באילת?
החופשה המהנה היחידה שאני יכול לדמיין שם היא עם מכונת יריה.
אתה קופץ ראש לביוב ואחר כך מתלונן על הסרחון?
הלכת למלון "הכל כלול" ישראלי באילת. או שאתה באמת חייזר ולא היה לך מושג למה אתה נכנס, או שלא הערכת נכון את משמעות ההתחככות בעם ישראל, או שעשית שטות לא מוסברת, מין שילוב של "חייבים לצאת לאנשהו", שיקולי תקציב ואולי לחץ מבן משפחה נמוך.
כתבתי כאן פסקה ארוכה ופתאום נחו עיני על התגובה של פול. זה אכן מסכם את הענין: אתה מפגר? מי נוסע לאילת? ואוסיף – מי לוקח את ילדיו לפסטיגל? מי מקרין לילדיו את סבא טוביה? מי עומד בשבת בתור לקניון בשפיים? מי יוצא לבלות בגני יהושע בשבת?
אני לא חושב שהוולגריות של האספסוף היא תופעה ייחודית למאה העשרים/ואחת. הנח להם, הם לעולם לא ישתנו. דאג לטפח את החלקה הקטנה שלך ולהעניק לילדיך מזון טוב יותר מהשחת שבה מאכילים את ההמון.
אתה צודק. איכשהוא, אני חי בהדחקה מסוימת. השאלה היא – האם נשארה איזושהיא חלקה באיזור חיוג 972 שעדיין לא נגועה בבהמת המתפשטת.
רגע מכונן, היום בערב. מסיבה בבית הספר לכבוד פתיחת שנת הלימודים של כיתה א'. מסכת קצת מייגעת, מרקיד מלבב, קורנפיין הקטן (+הורים + סבא/סבתא) נהנה אש. לקראת הסוף ביקשה המנהלת מההורים לאסוף את הכסאות ולהכניס אותם לאולם הספורט. 99 אחוז תפסו כסא והתחילו להרים. אמא אחת נעמדה ובתנועה של התרסה אמרה "נראה לך?!" והלכה. רוצים לנחש הילד של מי ידפוק מכות לכל השאר?
סליחה, היבבנות הזו לא משכנעת אותי.
ילדים טובים יותר ופחות יש בכל כיתה ובכל מגזר. הילדות הקסומה שלי ברמת דניה בירושלים הייתה משובצת פושטקים מקריית יובל וקטמון. ההורים שלי חשבו שהמצב מידרדר ולאן כל זה מוביל, אני חייתי עם זה. ככה זה.
יש אינספור פעילויות כיפיות שאפשר לעשות עם הילדים בנפרד מעמישראל. יש מוזיאונים, סדרות של קונצרטים לילדים, אפילו סתם הופעות חיות באמצע היום של להקות צעירות, אלמוניות ומגניבות בדרום ת"א. אפשר ללכת לכנסיה של פועלים זרים. אפשר ללכת לאותם מקומות שעמישראל שורץ בהם, אבל יום לפני, או אחרי. לא נורא אם מפסידים בית ספר.
הילדה שלי עולה לכיתה א' מחר, אני אאחל לה הצלחה בשמך, מסור לזאטוט שלך הצלחה בשמה.
בתור אחד שחטף מכות בממלכתי גילה ג', אני זוכר לא רע על מה אתה מדבר. ניפגש ב"איתמר פוגש ארנב", באוקטובר
(ותודה – אין כמו להתחיל כתה א')
הכל כלול…אילת…יולי-אוגוסט…
אילת בחופשת הקיץ היא כמו מושבת עונשין בסרטי מד"ב – כוכב מרוחק שבו מרכזים את הפושעים ואת הלא-רצויים ונותנים להם לחיות כרצונם ע"מ שלא יזהמו את שאר היקום.
גם לי יצא איכשהו להיות באילת פעמיים בשנתיים האחרונות אבל את החופשות *האמיתיות* שלי אני מבלה אלפי קילומטרים ממדינת הבבונים הזו, במקום בו ההתנהגות שתארת מזכה אותך במבט מקפיא מצד המקומיים והיכן שאין סיכוי שאתקל במשפחות בהמיות או בחבורות ישראלים קולניים וגסים.
הישראלים ההארד-קור שבינינו לא רואים ממטר את המבטים המקפיאים. ככל שאני רואה יותר (בעיקר במערכת החינוך) זה לא משנה מה קורה מסביב. ה"אושר" בא מבפנים.
אני הייתי רוצה להגיב לאדון אסף,אני לא לגמרי מסכים איתך לגבי העיר אילת,אילת היא בעצם מושבה של עונשין,אילת עד שנות ה-70 הייתה בעצם כמו אוסטרליה של פעם פושעים בריטים זרקו אותם ליבשת אוסטרליה ניתן לקרוא לזה "כלא אוסטרליה"יבשת של פושעים,אז ככה שחזרה אני אחזור לאילת ,עדיין נשארו שם כנופיות וזה לא משנה אם זה בקיץ או בחורף.
At last! Someone who undresdtans! Thanks for posting!