מאי 27 2009
אימפריות נופלות לאט
קבוצתי משכבר הימים זכתה אתמול בגביע המדינה. ישבתי בסלון, בדיליי של 40 דקות (שילוב של יס מקס וילדים שזקוקים נואשות למקלחת) עם קורנפיין הקטן על הכתפיים וצפיתי במחשק הראשון של בית”ר החדשה, הצנועה. זאת שנלחמת על הסמל ולא מחפשת לעשות סיבוב על הפריץ.
כבר האשימו אותי הבוקר בזה שיש לי מנטליות של אוהד הפועל תל-אביב, אבל הגביע הזה משמח אותי פי 10 מהדאבל של עונה שעברה. איכשהו, כשאתה בא מפוצץ בסגל וטחון בכסף, אם אתה לא לוקח דאבל –אכזבת. אבל אם אתה בא קטן, בקבוצה על סף תהום, בדרך למפרק ובידיעה ששנה הבאה אללה יסתור ופתאום אתה לוקח גביע מיניב קטן – אתה מלך.
אני מתגעגע לתקופה שבית”ר היתה “קבוצת גביע”, עם לוגו בעברית שיש בו גם כדורגל ולא רק אריות. במובן מסוים – בית”ר ירושלים היא מדינת ישראל. מהתחלה צנועה ומנטליות של אנדרדוג, פתאום באה תקופת שפע והפיכה לאימפריה שמיידית הביאה אתה סיאוב, יהירות ואובדן הצידוק המוסרי. אין הבדל בין האריות בלוגו של בית”ר הגאידמקית לאריות שהחזיק גנדי בפיקוד מרכז. גם אין הבדל בין המשיחיות של ישראל פוסט ששת הימים ו”אנחנו מאמינים בני מאמינים” עם לייזרים וזיקוקים בטדי. לא לנו סמלי הראווה האלו. לא רוצה אימפריה.
אני לא מבין איך אוהדי כדורגל ישראלים (ואני בתוכם) מוכנים לקבל את החרא הזה מהקבוצות שלהם. זה ממש לא כדורגל מה שראינו אתמול או בכל העונה. זו חבורה של אנשים מקפיצים כדור מצד לצד ומנסים לנגוח בו בדרך.
התקפה זה כשמישהו תופס כדור ומתחיל לרוץ לכיוון השער עד שמישהו לוקח לו את הכדור או עושה עליו עבירה או שהוא מנסה לצלול כדי לסחוט עבירה (ראיתי אתמול שיש סטטיסטיקה ייחודית לישראל-"סחיטת עבירות"). מביך.
אולי בית"ר זכתה אתמול בגביע אבל אנחנו זכינו למנוחה מהכדורגל הישראלי. אולי זה ישתפר בשנה הבאה.
יש לי הרגשה שהיום בערב נראה תצוגה אחרת לגמרי.