אני גרה באירופה כבר יותר מחמש שנים, סטודנטית. כשהגעתי לכאן לא חשבתי עד הסוף על מה זה באמת אומר לנסוע לחו"ל. זה היה אחרי הצבא ורציתי אירופה. תמיד הרגשתי שאני לא ממש שייכת למנטאליות הישראלית של הדחיפות והפחד מלהפסיד במרוץ. פתאום גיליתי עולם של אנשים נחמדים שמזמינים אותך תמיד (אבל לא תמיד מתכוונים לזה) שתמיד מחייכים (וכשמסתובבים מפסיקים) ושתמיד אדיבים (אבל לעיתים קרובות בצורה רובוטית שכזו).
איכשהו הזמן עבר, הכרתי את בן זוגי האירופאי ונשארתי עוד ועוד. מה שגיא רשם מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה פה : "קצת נמאס לי להסביר את עצמי, וקצת נמאס לי להסתכל על הרוב מסביבי דרך עיניים אנתרופולוגיות, וקצת נמאס לי להרגיש שאני במסיבה של כיתה אחרת כי הייתי חולה כשהיה את המסיבה של הכיתה שלי."
ממה שאני קוראת כאן זה נשמע שבאמריקה כל אחד חופשי לחיות את חייו בדרכו. באירופה מסתכלים עלייך, בוחנים אותך, ומנסים לשנות אותך- כי הדרך היחידה "להשתלב"- היא בעצם להפוך לאחד מהם. ואז אני מסתכלת עליהם ועל איך שהם, וזה בכלל לא מוצא חן בעיני, ואני מרגישה שכבר הפכתי לחצי ממה שהם, והפחד הזה שאהיה יום אחד כמוהם מבהיל אותי נורא.
המוזיאונים הטבע והאמנות שכל אחד יכול להרשות לעצמו (אופרה, גלריות) עדיין משחקים בעיני תפקיד חשוב בהתלבטות של החזרה לארץ. לפגוש אנשים שונים ממקומות שונים עם סיפורים שונים ולדבר שפות שונות זה משהו שכמעט ולא קיים בארץ, אולי קצת בתל אביב, אבל כלום בהשוואה לבירות אירופה. כמעט בכל נסיעת רכבת לחו"ל (עוד נקודה לאירופה) יש טיפוסים מעניינים וסיפורים חדשים.
אולי זה הכל בראש שלי אבל אני מרגישה שהמשפחה שלי מענישה אותי (באופן לא מודע) על זה שאני פה ולא לידם. חתונות, אחיינים, בתי חולים, הכל קורה שם רחוק, ואני כבר לא זו שלוקחת חלק בכל זה כי אני גם ככה רחוקה אז מה זה משנה אם מודיעים לי היום או מחר או עוד שבוע שבועיים, גם ככה אני רחוקה.
אני רוצה לחזור. לדבר עברית, לראות את הים ולשתות מיץ תפוזים סחוט טבעי במחיר נורמאלי (נקודה לישראל) . אני רוצה להרגיש שאני במסיבה שלי ושכולם מסביבי מבינים בדיוק למה אני מתכוונת ולמה אני מתנהגת בצורה כזו או כזו(והכל בלי לפחד שאני מייצגת את ישראל או את היהדות בצורה שגויה).
אם ארצה אוכל להישאר באירופה כל החיים, יש לי את כל מה שצריך להישאר פה, הכל. ובכל זאת.. לא מספיק לי, כי אני מרגישה לבד.

אני גרה בארה"ב במשך ארבע שנים וחצי. כשהגעתי לכאן חשבתי שאשאר שנה ואחזור לארץ. הייתי באמצע התואר השני בארץ וקיבלתי הזמנות להשתתף בתכנית מיוחד בקולג' יוקרתי והחלטתי לדחות את סיום התואר בשנה. בסופו של דבר נשארתי עוד שנה בתכנית של הקולג' ולאחר מכן החלטתי לסיים את התואר השני בבוסטון. לאחר סיום התואר השני קיבלתי עבודה מצוינת באוניברסיטה בקולורדו ועברתי לשם והחלטתי להישאר בארה"ב ויהי מה. בהתחלה מאוד נהניתי לגור בקולורדו – האנשים רגועים ונחמדים, הרי הרוקי מקסימים ואני מאוד עצמאית בעבודה שלי. ואולם, שלושה חודשים לאחר שעברתי לכאן הייתה תאונה מחרידה בארץ וחברתי הטובה ביותר נהרגה. עליתי על המטוס הראשון לארץ לשבוע ששינה את חיי. פתאום הבנתי שאני לא רוצה לבוא רק להלוויות, אני רוצה לחיות עם החברים שלי והמשפחה, להיות נוכחת בארוחות שישי, לבלות עם האחיינים שלי, ללכת גם לחתונות…
חזרתי לארצות הברית ללא החלטה, אבל הספקות באשר להישארותי כאן כבר החלו לכרסם בי. לאחר חודש נסעתי שוב לארץ לשלושה שבועות (חופשת החורף באוניברסיטאות) ומאוד נהניתי. כשחזרתי לארצות הברית החלטתי שכנראה הגיע שעתי לחזור לארץ והגשתי את מכתב ההתפטרות שלי.
עכשיו, חודשיים לפני החזרה, פתאום עולים בי הרהורי חרטה. אני עובדת ארבעה ימים בשבוע, בערך ארבע שעות ביום, יש לי חמישה חודשים חופש בשנה והמשכורת שלי לא רעה. מצד שני, אני צריכה לחדש את הויזה שלי כל שנה, ואני חייבת לצאת מארה"ב לישראל כל קיץ, משום שהחוזה שלי הוא למשך השנה האקדמית בלבד. אמנם ניתן לחדש אותו, אך אני לא יכולה לעבוד בקיץ ולכן גם הויזות שהאוניברסיטה יכולה לתת לי לא מכסות את הקיץ. המשמעות של המצב הזה היא שאני לא יכולה לגור בדירה שלי בקיץ, לעבוד או ללמוד בארה"ב. אני חייבת לחזור לארץ ולעבור את כל הסיוט של הוצאת ויזה חדשה. אפילו תוקף רשיון הנהיגה שלי פג כל תשעה חודשים ואני צריכה לחכות עוד שלושה חודשים לחדש אותו. גרין קארד כרגע לא נראה באופק.
האוניברסיטה עדיין לא מצאה לי מחליף/ה והם מאוד עצובים שאני עוזבת. אם ארצה לשנות את דעתי ולהישאר הם יסכימו בשמחה.
אני לא יודעת מה לעשות והייתי שמחה אם מישהו יוכל לתרום לי קצת מהניסיון שלו?
דרך אגב, כבר חציתי את השלושים ובן זוג לא היה חלק מהחיים שלי במשך הרבה זמן. איכשהו בישראל זה יותר קל להכיר אנשים חדשים, מצד שני המשפחה שלי יושבת לי על הוריד להתחתן ולפחות כאן, בארה"ב, אני לא צריכה לשמוע את הביקורת שלהם עליי ולא לראות את מבטי הרחמים הננעצים בי בכל ארוחה משפחתית.
מה אתם אומרים? לחזור או לא לחזור?

People are not angels here, but there is a civility. This civility enables me to—as so many Israelis I’ve spoken to about this put it—breathe. What does this mean? It means that it enables me to feel, identify, to inhabit myself the way that yoga enables me to feel and inhabit my body. America doesn’t tell me who to be, who I am, who I cannot possibly be. America lets me be anything I choose. No. It lets me just be, what I already am.
But then. There is a life-giving force in the tourniquet that Israel ties around my neck too. The constant shoving gives meaning too, it challenges and teaches me things, things I wouldn’t possible be able to learn by just breathing freely in America. This last time I was there I had this realization. It’s a variation on what Guy says about developing the strength to overcome the aggressiveness/paranoia. I realized that, contrary to what I thought for so many years, Israel is not my albatross and resisting it, putting up a wall to protect myself from the darts it shoots in my direction won’t get me anywhere. Israel is my opportunity to learn. In Israel I walk around with a constant anxiety that if I don’t wolf down my food, someone else will grab it off my plate. So I too become a wolf, and I become aware of the wolf in me. In America—perhaps on the backs large populations in far away lands—we’ve anaesthetized ourselves to this fundamental human reality, that there is in fact not enough room on the planet for all of us, that some people win and some people lose, that some people live and some people die. In Israel you feel this every day, and feeling this—the threat of not being, of losing—is enlivening. It’s like the yoga poses where you twist yourself so far you drain the blood out from one part of your body. It tingles, it burns, and then when you let go the blood comes rushing back, pulsing and flowing through you like a river. In Israel you are part of a collective consciousness that in seventy years went from being at the VERY bottom to the top. What does this do to people, being stretched to opposite extremes like this? And what a high, it’s like no other, when in the face of all of the poison that courses through us—the poison of being on the bottom and the poison of being on top—you meet people, sometimes strangers, who are soft and kind lamrot hakol, and without effort.

But then there’s Udi.
The main thing I didn’t say in that article is that when I wrote it I was single. I was a 35-year-old single Jewish woman in Richmond, Virginia. The choice to be or not to be in Israel is fundamentally different for the single person, the couple without children, and the parent. I was not prepared to go back fulltime, but spending 12 months a year in the U.S. was living without intimacy, the kind of intimacy you can only find with family or a partner. My grandmother died two years ago, and going back to say goodbye and then for her funeral opened something up in me. I have a family. They are alive and well. They won’t be forever. It’s that simple.
But then I met Udi.
Zehu. I’m not ready to write about that, not yet. I’ll only say that I did, am still doing, exactly what I said I would do. Loving Udi is all about coming home.

אנקדוטה קטנה ממשחק הנבחרת האחרון. הלכתי עם שני חברים מהעבודה, אחד מהם הבוס שלי שהוא מקדוני/אמריקאי/גרמני שעשה רילוקיישן לישראל לפני שנה וחצי. למרות שהוא מנהל לא משהו, אני אוהב ללכת אתו למקומות כי כאילו אני רואה את ישראל דרך העיניים שלו. היו לנו מקומות מסומנים בשער שלוש למעלה, איפה שראינו את ה- 5:0 נגד אוסטריה, לפני כל כך הרבה שנים, איתך ועם אורן ("קינדר בונדס-ליגה") אבקסיס. היינו מוקפים בפסאודו-סלבז – יצחק מרדכי, אופיר פינס, ויקה ואיתן תבריזי (המוצא את המכנה המשותף יזכה בשקית גרעינים). כמובן שהיו אנשים שלא ישבו במקומות (כמו שכתבתי בתגובה הקודמת). ראיתי איך המקדוני מסתכל עליהם במן מבט של "האזיאתים האלו". בשלב שבו הגיע המג"בניק כדי לפנות אותם וכל הקהל מסביב (במקום להסתכל במשחק) מתחיל לצעוק למג"בניק – "יאללה, אל תהיה נקניק, כנס בהם", כבר קברתי את הראש בין הידיים והפסקתי לתרגם לו מה קורה.
מצד שני – היתה לי שיחה בגרמניה שבוע שעבר עם אשת HR בנוגע לרילוקיישן לדויטשלנד. היא הסבירה לי את התהליך – היא יושבת עם המנהל, מגבשת חבילה, מקבלת אישור של ה- Board (!) ואז באה ומציגה לי את החבילה. הצעתי לה שאולי תציג לי את החבילה לפני שהיא הולכת לבורד כי יכול להיות שהיא לא תהיה מוסכמת עליי. היא נהייתה אדומה ועצבנית ואמרה לי – "זה הפרוצס. אי אפשר לשנות את הפרוצס".

ועוד שלושה דברים:
1. אכן כן – מאמר מדהים
2. אני מבין אותך מעולה, יריב. זאת אחת הסיבות העיקריות שעזבתי ב-2002. לא יכלתי לסבול את ההידחפות בתור לדאר, ולא את העובדה שאף אחד לא מאותת, ולא את זה שאנשים "שומרים מקום" במסעדה בשירות עצמי על ידי הנחת הטלפון. והרשימה ארוכה. אבל:
3א: עד כמה שזה פחות קורה כאן, זה עדיין קורה. ובנוסף קורים פה עוד דברים אחרים שגורמים לי לגלגל את עיניי. אז כן – בגדול האגרסיביות בארץ, והפרנויה – שזה אותו דבר לדעתי – מתישות מאד, אבי:
3ב: בשהותי האחרונה בארץ מצאתי שיש בי את הכוחות להתגבר עליהן, ואפילו קצת לרכך אותן. נראה לי שצברתי איזה רוגע ובטחון עצמי שמאפשר לי לחיות לפי החוקים שלי ולא להשתעבד לכעס ולחרדה שמסביבי.
אולי.

אם אני צריך לסכם את הסיבות לחזור בשבילי – המלים האלה במאמר של שרי עושות את זה:

I am blessed to have a home that still exists, a home with parents and sisters whom I love more than I've let them know. I miss them. I miss my family and I miss my childhood friends. I miss the dust and the sun, the warm salty Mediterranean, watermelon with Bulgarian cheese, droopy Eucalyptus branches and their brittle leaves crackling underfoot

אולי הייתי מוסיף ואומר שקצת נמאס לי להסביר את עצמי, וקצת נמאס לי להסתכל על הרוב מסביבי דרך עיניים אנתרופולוגיות, וקצת נמאס לי להרגיש שאני במסיבה של כיתה אחרת כי הייתי חולה כשהיה את המסיבה של הכיתה שלי.

ועכשיו ברצינות – אמריקע זה לא אוירופה. ועדיין – יש איזושהיא תרבות בסיסית של כבוד לאנשים שבארץ הלכה לגמרי לאיבוד. זה אולי הדבר שהכי התחברתי אליו במאמר של שרי (פרופסור מוטרו, בשבילי) – האגרסיביות הזאתי. לא באספקט הפוליטי של "אנחנו נגד הפלסטינאים" כמו באספקט הבינאישי של "המשפחה שלי נגד כל העולם". סתם דוגמא קטנה ולא חשובה – קורנפיין הקטן הולך לחוג קראטה. יש שם מדריך מדהים בשם סרגיי (סנסאיי סרגיי, בשבילכם). אנחנו תמיד באטרף של לגרד את קורנפיין ממה שהוא לא עושה בשביל להגיע בזמן ולא לאחר. ואם אחרנו – מבקשים סליחה ומרגישים לא נעים. יש הורים אחרים שכשהם מאחרים – עוברים לאופנסיבה. "יאללה, סרגיי, אל תהיה כבד… אנשים פה לא באים מנופש, באנו מהעבודה, אפשר לחשוב מה קרה". זה מתחיל מזה וממשיך לחוסר כבוד לגננות ומורות "את לא תחנכי את הילד שלי!" (לא בשביל זה משלמים לה?) ומסתיים במשחק של נבחרת ישראל שבו אנשים יושבים לך במקום המסומן ולא מוכנים לקום "קודם תפנה את האנשים שיושבים לנו במקום, אחר כך אנחנו נקום".

מאמר מדהים. באמת. מה בדיוק היא מוצאת בך?

שרי העלתה עוד מספר נקודות בעיות בנוגע לחזרתה המתוכננת לארץ לפני שנה:
http://online.wsj.com/article/SB121020715683075525.html?mod=opinion_main_commentaries

למרות הכל היא החליטה לחזור, ולמרות כל זה, גררתי אותה איתי חזרה לברוקלין

סה"כ יצא טוב, המאמר שלה, אז טוב להמשיך להתלבט מעל דפי האינטרנט …

בתור אותו חבר בנכר, לא שאני לא מסכים עם הנקודות שלך, אבל הרשה לי לטעון שזה באמת עניין של הדשא של השכן. אפשר להגיב על המצב בארה"ב בנוגע לנקודות הנ"ל:

1. הצחקת אותי. זה לא הולנד פה. אנשים לא ראו אפניים מעולם, ובתור נוסע לעבודה על אופניים באטלנטה, אני מרגיש שהוציאו עליי חוזה. כנ"ל לגבי מעברי חציה: "מה זה הנהג הזה הולך באמצע הכביש על הרגליים שלו?"
2. כנ"ל – ובכלל יש אנשים טובים ונחמדים וחרא של אנשים בכל מקום. מנדודי הרבים מצאתי, שבערך באחוזים דומים בכל מקום. ושיטת ההתעלמות מהחארות עובדת בכל מקום.
3. על זה אין לי מה לומר, כי אין לי ילדים. אבל אני יודע שכל החברים שלי עם ילדים מרגישים צורך לעזוב את העיר לפרברים מחליאים כדי שלילדים שלהם יהיה חינוך מינימלי. לא ממש פתרון. שוב – זה לא אירופה פה.
4. זה נכון – 300 מיליון אמריקאים לא טועים. או לפחות אם הם טועים הם עדיין משלמים
5. 100 מיליון הצביעו לבוש בקדנציה שניה. וזה הבן-אדם עם התוכנית השלילית הכי פופולרית באומה: http://theglennbeck912project.com/9principles/
6. אם אתה רוצה לשתות בירה בלי משחק בייסבול במסך ענק מסנוור…. לך ל… אמ, בעצם אי אפשר. אולי במועדון חשפניות?
7. דיברת פעם עם התמיכה הטכנית של verizon?
http://media.putfile.com/Verizon-Bad-Math
8. גם פה לא
9. גם פה לא – תקנה בית יותר קטן
10. ע"ע סופר-באד.

לא שאני לא אוהב את ארה"ב – אני מאד אוהב לגור פה. כל מה שאני טוען זה שבכל מקום בעולם יש בעיות ויתרונות