נדמה לי שיש לוח זמנים די קבוע למהגרים. בשנים הראשונות עושים השוואות, מסתכלים בכמו אנתרופולוגים, אוהבים את הזרות. אחרי חמש שנים זה נמאס. מתגעגעים "הביתה" אפילו שהביתה כולל את ליברמן ודחיפות בתור לסופר. באים לחופשה. מתנפלים על הים. עומדים בתור בדואר ורוצים למות. מי שנשאר יותר מ7-8 שנים כבר יתקשה לחזור. 10 שנים זה קו פרשת מים. אחרי זה כמעט בלתי אפשרי לחזור לפני הפנסיה. (אלא אם כן יצאת בגיל 18 ואת עכשיו בת 28. אפילו זה. 10 שנים זה המון זמן).
יש גם שבטים נפרדים של מהגרים. יש בודדים, מחפשים אהבה וחברה אבל גם נהנים מהחרויות של אירופה וארה"ב. קרייריסטים. מצליחים – כי כאן עם שכל ומוטיבציה אפשר הכל ובארץ יוציאו לך את המיץ לפני שישלמו. בארץ המשפחה לוחצת וזו עוד סיבה לא לחזור. אם הם\הן ישארו בחו"ל כניראה שימצאו בן זוג מקומי. אם ימצאו ישראלי אולי יחזרו יחד.
זוגות מעורבים, במיוחד עם לא יהודי\ה תקועים בחו"ל חזק. הצד הישראלי מתגעגע וסובל, במיוחד כשהילדים מתחילים לבקש עץ חג המולד ולשיר שירים על בייבי ג'יזס. זה קורה גם אצל זוגות ישראלים בחו"ל אבל להם פחות אכפת כי בכל זאת אבא ואמא יהודים ישראלים ואין שאלה. אצלי בבית לא יכנס עץ. המשפחה בכל מקרה ממררת את החיים כי איך אפשר להרחיק את הנכדים מסבתא, ומה רע בארץ אתם הרי גדלתם כאן וזה לא כל כך נורא. לא?

עכשיו אני מחפש נוסחה שתאפשר לי לעבור למקום עם קצת יותר ישראלים או לפחות איזה קהילה, ולהמשיך לעבוד כאן בחו"ל. אני באנגליה אבל לונדון מחוץ לתחום עד שאני מוצא איזה חצי מליון שטרלינג לקנות בית. איך אנשים חיים בכלל בלונדון או ניו יורק? אני לא מבין מאיפה הכסף. טוב, כנ"ל בתל אביב. לפחות כאן אם אתה חי מחוץ לעיר הגדולה אתה עדיין נחשב בן אדם ועדיין יכול להנות ממה שהמקום מציע.

But then there’s Udi.
The main thing I didn’t say in that article is that when I wrote it I was single. I was a 35-year-old single Jewish woman in Richmond, Virginia. The choice to be or not to be in Israel is fundamentally different for the single person, the couple without children, and the parent. I was not prepared to go back fulltime, but spending 12 months a year in the U.S. was living without intimacy, the kind of intimacy you can only find with family or a partner. My grandmother died two years ago, and going back to say goodbye and then for her funeral opened something up in me. I have a family. They are alive and well. They won’t be forever. It’s that simple.
But then I met Udi.
Zehu. I’m not ready to write about that, not yet. I’ll only say that I did, am still doing, exactly what I said I would do. Loving Udi is all about coming home.

I am blessed to have a home that still exists, a home with parents and sisters whom I love more than I've let them know. I miss them. I miss my family and I miss my childhood friends. I miss the dust and the sun, the warm salty Mediterranean, watermelon with Bulgarian cheese, droopy Eucalyptus branches and their brittle leaves crackling underfoot

אולי הייתי מוסיף ואומר שקצת נמאס לי להסביר את עצמי, וקצת נמאס לי להסתכל על הרוב מסביבי דרך עיניים אנתרופולוגיות, וקצת נמאס לי להרגיש שאני במסיבה של כיתה אחרת כי הייתי חולה כשהיה את המסיבה של הכיתה שלי.