ינו' 19 2009
יומן עזה # 2
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר,
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר
(חיים חפר)
כבר יומיים שהשיר הזה מזדמזם לי בראש. התגובה הקבועה שאני מקבל היא “מה נכנסת ליום הזיכרון”. לא קשור ליום הזיכרון. קשור לזה שפעם ידעת כשמלחמות נגמרות. היה עובר מישהו בג’יפ ושואג שזה נגמר. היום – כולם מחפשים “תמונת ניצחון”. אלוהים שבשמיים. אין כבר שום סאבסטנס, נשאר רק הפוטואופ והפוטושופ.
———————————————-
כמובן, יש סאבסטנס וזה אנשים שמתים, פצועים או שבויים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים ועסקים שפושטים רגל. כל הפוליטיקאים רצים להגיד למה המבצע היה לא בסדר בשביל להשיג קולות. כל הפרשנים בשביל שיזמינו אותם לתכניות. כמה רעש. אני קצת תקוע באמצע. איכשהוא יצא שכל האנשים שאני אוהב לקרוא באינטרנט (למשל) נמצאים בצד מאוד מסוים של המפה, זה ששם אותי עם רוצחי התינוקות של מאי-לאיי והפסיכופטים של קובריק. כי אין שום דבר באמצע. או שאתה מפגין בסינמטק (הו, הבועתיות) עם דגלי פלסטין, או שאתה משפריץ זרחן על תינוקות לפני שהגיע מגש הרוגעלך של הבוקר מהמטבח של האוגדה.
———————————————-
ואם כבר זרחן, כל כך הרבה אנשים מדברים על השימוש בזרחן, כולל לשים תגים של “אמנת ז’נבה” וכל כך מעט מבינים על מה מדובר. כרגיל, החברים ב- Danger Room מסכמים בצורה הכי אינפורמטיבית. כל השאר – זורקים בלי לחשוב. פתאום – כשאנשים מדברים על משהו שאתה מבין בו, אתה מבין כמה השיח פה נהיה רדוד ושטחי, בלי שום בדיקת עובדות. הנה דוגמא.
———————————————-
השחרור שלי היה הרבה יותר פרוזאי. אתמול בלילה הייתי אמור לעשות משמרת לילה באוגדה, אמרו לי שלא צריך לבוא ושאני אשאר בכוננות. היום בבוקר הלכתי להזדכות על הנשק בבסיס (בכל זאת, ילדים קטנים בבית) ואמרו לי – ואללה, אם אתה כבר פה, בוא נשחרר אותך. אם יש דבר שלמדתי בסדיר – נותנים לך, תברח. הייתי מחוץ לש”ג לפני שיבש הטונר במדפסת שהדפיסה לי את האישור על 23 ימי מילואים. זהו. אין “מסיבת סיום מלחמה”, או איזה טקס עם גבי אשכנזי. החברה בג’יפ ששואגים שנגמר – הם עדיין בפונדק אסא בצומת אורים. עומדים בתור לפרגיות בפיתה.
———————————————-
חייבים להגיד משהו על זה שעליתי 3 קילו במילואים האלו. אני אמור להציג את עצמי בתור איזה מסכן, מילואים וזה (“זה נשמע כמו אוי אוי אוי”, היה אומר הרקמר הומולקה), אבל בשורה התחתונה – בחמש בבוקר באוגדת עזה האפשרויות הקולינריות הן רוגעלך או רוגעלך. לפעמים – עוגיות עם מילוי ריבה (תכל’ס – סופגניות מלבניות). בין זה וארוחות תחנות הדלק הבלתי נלאות, האפוד הקרמי נסגר עליי קצת פחות טוב בסוף המילואים מאשר בתחילתם.
———————————————-
את רוב שעות הערות שלי בשבועות האחרונים (אלו שלא הוקדשו לטבח ילדים חפים מפשע ו/או שולה המוקשים) ביליתי מול ערוצי החדשות. אחד הדברים המדהימים הוא הפער בין אל-ג’זירה באנגלית לזה שבערבית. גם עם הערבית הספרותית החורקת שלי הצלחתי לקלוט את הפער המטורף באינטונציה, בהסתה. אין מה להגיד – פילוח מדויק של קהל. לאלה ששואלים – למה לראות אל-ג’זירה מלכתחילה – כי שם אין את סילבן שלום באף פאנל.
———————————————-
צריך להגיד ביושר – היו איתי אנשים במילואים שהייתי מעדיף שלא יהיו. כאלו שנעמדו מול הפלזמות בזעקות “יש” כל פעם שטיל הוריד בית וראית את הדם עולה להם לורידים “כנס בו!”. החדשות הטובות (מבחינתי, אני מניח) הן שהם המיעוט. 99 אחוז מהאנשים שהיו איתי בסיפור המתיש הזה, סדירים ומילואימניקים, עבדו מאוד קשה בשביל לזכור שני דברים – א. אין שום שמחה מלראות מישהו מת. גם אם זה מישהו רע. ב. זה לא GTA IV. אלו אנשים. ובתים של אנשים. כל מי שיושב היום וסופר כמה בתים נהרסו, לא מתקרב ללהבין כמו שלבים עוברת “מטרה” לפני שהיא מאושרת. החל מרגע שהמח”ט רוצה שבית מסוים ירד, יש בערך 20 גורמים שונים שצריכים לאשר את הסיפור הזה לפני שזה מגיע לטייס במטוס. וגם הטייס במטוס יכול להחליט ברגע האחרון שזה לא נכון. אז נכון – טעויות קרו. כשאתה במצוקה, ומחליט לירות x פגזים לתוך שכונה צפופה, בהסתברות של y אחד מהם יפגע במקום שהוא לא צריך. מצד שני – אם האופציה השניה היא שחיילים שתחת אחריותך ימותו – אז פאק איט. נוותר על נסיעה ללונדון בשנים הקרובות. גם ככה יקר שם נורא.
———————————————-
אני מסתכל על הפסקה למעלה ואומר לעצמי – אי אפשר היה לזקק את זה? לצאת עם מסר יותר פשוט? כנראה שלא. יש מעט בלוגים/מאמרים שקראתי שהצליחו לבנות התייחסות לא שטחית למבצע הזה. הרד”פ (כאן וכאן, לקרוא לפי הסדר), גל מור (כאן) וזהו. כל השאר זה או מאמרים מנומקים למה אנחנו “בקצה הרחוק של פשעי מלחמה” או טוקבקים למה יונית שוכבת עם ערבים. ואני אומר – אם לא מתכווץ לך הלב כשאתה רואה ילד בוכה כי הרסו לו את הבית – אתה לא יהודי. ואם אתה אוטומטית חושב שפסילת רע”מ-תע”ל-זריקת זרחן-פגזים על אונרא זה הכל אותו הדבר וכל מה שהיינו צריכים זה לשבת איתם ולשיר ביחד קומבאיה – אתה לא ישראלי. ואין פה שחור ולבן. הכל גוונים אינסופיים של אפור. כל מי שיש לו דעה נחרצת על המלחמה הזאת מפחיד אותי נורא. איך אתם יודעים? על סמך מה?
———————————————-
“אבא, נכון אתה החייל שלי”? שאל אותי קורנפיין הקטן היום. הם הכינו חבילות בגן למשלוח לחיילים. הוא לא הצליח להפנים את הקונספט של משלוח מתנות רנדומלי. ישב עם פונטלרוי וקישטו את החבילה בהמון אהבה. הסברתי לו שאני אקבל חבילה מילד אחר (תומכי לחימה באוגדה לא מקבלים חבילות, הם רק טוחנים רוגעלך, אבל מילא) אבל זה לא משהו שמסתדר לו. הוא הכין חבילה לחייל שלו, ואני החייל שלו. מ.ש.ל.
———————————————-
בדרך לבסיס שמעתי את רזי ברקאי מראיין שני חיילי מילואים – “האם המבצע נגמר בזמן”. שזה קונספט מרתק. הדעה שלהם היא כנראה ולידית באותה מידה (אם לא יותר) מזו של כל 50 הפוליטיקאים שעמנואל רוזן הצעיד כדי לענות על השאלה “האם צריך לעשות עסקה עם גלעד שליט”?. לטעמי – כל מי שבכלל עלה לשידור כדי לענות על השאלה אינו ראוי לייצג אותי. מצד שני – זה משאיר לי פחות או יותר את גיל קופטש והוא אף פעם לא אהב אותי יותר מדי.
אז יש לי דעה (מנומקת) אם המבצע נגמר בזמן (כן). אבל אני לא אטרח. כי הנה החוק מספר אחד של דיונים פוליטיים – בדיונים פוליטיים, אף אחד לא משכנע אף אחד אחר. כולם מדברים רק כדי לשמוע את עצמם. בדוק.
———————————————-
עכשיו בחזרה לעבודה. אני ניצב מול הררי האי-מיילים, המסמכים והפגישות שמחכים לי, ונמלא ייאוש שקט. כמו סם טיילר, שחזר מ- 1973 למנצ’סטר של ימינו ולא מבין מה הוא עושה כאן.
כלומר, כל מי שלא חושב כמוך הוא או לא יהודי או לא ישראלי.
מה שנקרא, פלורליזם.
לפי סולם הערכים שלי וההגדרה (האמורפית משהו, מודה) שלי – לא. אני לא אחראי על הפלורליזם פה (הוא בהפסקה). אני מנסה להגדיר לעצמי מה מוסרי ומה לא. לשמוח לאידם של ילדים מתים, עם כל הכבוד ליחסיות הפוסטמודרנית השוררת במקומותינו, זה רע אבסולוטי. חושב אחרת – לך על זה. אני לא אנסה לשכנע אותך, כי אני לא חושב שזה יצליח (ע"ע למעלה).
הופנתי עלי ידי ליז (לשם הקרדיט).
רסס.
מותר לך לחשוב שמישהו פחות מוסרי ממך – זה לגיטימי.
יש הבדל בין זה לבין הדרה אוטומטית מהקבוצה של כל מי שלא מתיישר עם הקו.
אני דווקא בא מהכיוון השני – לטעמי, ירי של מרגמות לעבר סכנה שכבר חלפה, בתוך שטח בנוי, שגורם – כצפוי – למוות של 42 אזרחים, הוא לא לגיטימי גם אם עבר 20 שלבי אישור בדרך. אתה, כנראה, חושב שזה לגיטימי.
עד כאן, יש לנו ויכוח ענייני. מותר לך לחשוב שאני טועה, לחשוב שאני נאיבי, לחשוב שהנאיביות שלי מסכנת את מדינת ישראל. מה שלא ברור לי זה למה אתה חושב שכל אלה נותנים לך לגיטימציה לדרוש ממני להפקיד אצלך את תעודת הזהות הכחולה שלי. וגם אם לא לזה התכוונת, זו המשמעות של 'לא ישראלי', במיוחד כשסיסמאות כמו 'אין נאמנות – אין אזרחות' עפות באוויר.
(רק להבהרה – אני לא חושש לאזרחות הישראלית שלי. אבל זה סוג שיח שעדיף להימנע ממנו)
נדמה לי שזה פוסט המלחמה הראשון שהנהנתי בו בהסכמה. גם אני נחרדת מהאנשים שיש להם דעה נחרצת.