ינו' 04 2009
יומן עזה 1#
במוצאי שבת שעברה לקחנו את קורנפיין הקטן ואת הלורד פונטלרוי ל"פיראט האדום". הם קיבלו 50 ש"ח כל אחד מהסבתא כדי שיקנו לעצמם מתנה לחנוכה. לשלוח ילד בן חמש למצוא לעצמו צעצוע בחמישים שקל מתברר כתעלול קצת אכזרי, אבל בכל זאת. בכניסה הגיע הטלפון שהזדהה כ"Miluim". נפרדתי מהבלוג, האשה והילדים, שיניתי סטטוס בפייסבוק ונסעתי ליחידה. שעות על גבי שעות של תדריך כשהמסר העיקרי – זאת מלחמה, עוברים למצב חירום, כולם צריכים להחליף את הסוויצ'. כמובן ש"כולם" לא כולל את הצבא עצמו, כי מלחמה או לא מלחמה, עדיין צריך לעשות מטווח יום (20 כדור) לחכות שעה ואז לעשות מטווח לילה (עוד 6 כדורים). אין מה להגיד, 26 כדורים שנורים על גבעת חול זה בדיוק מה שיציל אותי לכשאתקל בחוליית עז-א-דין אל קסאם.
———————————————-
יום שני בבוקר, הייתי צריך להיות ב- 08:00 במטה אוגדת עזה, אי שם בדרום החם ("דחף אותי לשם!"). שעון מעורר ב- 05:30, מעבר ביחידה כדי לחתום על נשק, שעתיים בכביש שש, התברברות קטנה בדרך והופה. אני באוגדה. עם שלפוחית עמוסה בקפה של תחנות דלק (אלונית – טוב, סונול – בינוני, ילו – מזעזע) אני נכנס לחמ"ל והתחושה הראשונית היא של בלגן מטורף. מליון אנשים, חמישה מיליון מחשבים, כבלים וטכנאים (כמו אנשים, רק עם עבודה) ורעש. כל חמש דקות מישהו צועק "שקט". זה לא עוזר. בשלב הזה אני עוד אומר לעצמי – תראה את זה כהזדמנות, תעשה LiveBlogging מהחמ"ל, ידה ידה ידה. כמות העבודה, הלחץ הכי פוסק והעובדה המצערת שמחרימים לך את הפלאפון בכניסה הופכים את הקשר לעולם החיצוני לבלתי קיים. יאללה בלגאן
———————————————-
אחד הדברים שמטריפים אותי בכל מפגש עם המערכת הצה"לית הוא הכמות הבלתי נתפסת של מערכות המחשוב. אני אישית מתפעל שני-שלושה צגים שמריצים כשמונה מערכות שונות, לא כולל 4 מערכות אי-מייל שונות. מבלי להיכנס לפרטים, אפשר רק לומר שכל אחת מהמערכות עושה 80% ממה שהיא היתה צריכה לעשות, מה שמחייב מערכת אחרת ל- 20% הנותרים ואיכשהוא – בסוף אתה גומר עם אקסל ועם יומן מבצעים צהוב סטנדרטי ("למי יש עט?"). כמובן שאף אחת מהמערכות לא מדברת אחת עם השנייה, אבל זה בסדר, כי זה הולם את התרבות הארגונית הכוללת של הגוף שאותו הן משרתות. הנסיון לחתום על מחשב על מנת להתקין מערכת שמראה משהו נתקל בחומה בצורה של עלמות חן שכרגע נורא עסוקות בלהכין תה. צודקות. קר.
———————————————-
באופן כללי, נראה כאילו הצבא למד המון מאז לבנון. המפקדים נחושים. הפקודות ברורות. רק הלוגיסטיקה עדיין קקה. האוכל מזעזע (לא, חמגשית עם "מירינדה" זה לא אוכל. באמת שלא), ברגע האחרון נזכרים שחסרים אנשים, אין מספיק טלפונים אין מספיק צגים ותמיד יש בלגן. כשאתה 12 שעות במשמרת על דיאטה של רוגעלך וקולה זירו (זה מה שיש במכונה), הכי מגניב זה לדבר בטלפון עם מישהו בקריה ולשמוע אותו צועק לחבר'ה "בשביל את הסטייק אנטריקוט". מאדר פאקר.
———————————————-
ועדיין – בתוך הכאוס, אתה רואה אנשים שקורעים את עצמם כדי לחפות על חולשות המערכת. אנשים שמטריפים את כל מי שצריך כדי שלא בטעות נפגע בבית ספר מלא אזרחים, אנשים שערים 24 שעות רצוף עם שעת שינה אחת (שעת שינה: המצב בו אתה יושב בכיסא, מכורבל בפליז וראשך מונח על המקלדת) כדי לאפשר למילואימניקים לצאת קצת הביתה לראות את הילדים, אנשים שמוכנים לדפוק מכות לכל אלופי המשנה שמתרוצצים בין הרגליים, רק כדי לנסות ולמנוע את השיגור הבא לעורף. כמו שכתבו המש"קיות על צמיד הזיהוי – "עזה אל האש – כבוד!"
———————————————-
באופן כללי – אני מתקשה למצוא משהו שיותר מעצבן מביקורי קודקודים. באים מהמרכז, עם עדת חנפים, שלישים ואחשדרפנים. "מה שלומכם? הכל בסדר?" "לא. אני רוצה קפה ואין לי איפה להכין אותו." "אהה. והמערכות? הכל מתקתק?" "לא. אין לי הרשאות וכבר שבוע אני מנסה לקבל". "אהה. ואיפה רואים את הסרטים המגניבים של המחבלים המתפוצצים?" "בקרוב ב- VOD של הוט. עכשיו לך ותן לי לעבוד." אני מת להגיע למצב כזה של עייפות שבו אני סוף סוף אוכל לשחרר את המשפט האלמותי – "מודיע בהכנעה, אדוני הגנרל, שאני אדיוט".
———————————————-
מאוחר בלילות, אני מגיע הביתה. מנסה לשמר חיים נורמליים. פותח טלוויזיה. "נמלטים", "דקסטר". לא מסוגל. רק קומדיות טפשיות וקצרות. תודה לאל שיש את ברני.
———————————————-
פעם אהבתי את כביש 6. באמת. הוא מקצר נורא. אני עכשיו ממש שונא אותו. כמעט כל יום, מקרית גת ובחזרה. קצת בית. קצת יחידה. הרבה אוגדה. קפה באלונית. סנדביץ' בבית-קמה. בכל צומת בדרום יש לפחות ניידת משטרה אחת. מעט מכוניות, נוסעות מהר. שלא יפול עליך איזה קסאם. מה עם לשים שכפ"ץ? בשביל מה חתמנו על קרמי? עזוב. לא נוח לעבוד אתו. יהיה בסדר.
———————————————-
אחד הימים השבוע. לא ידוע מתי ואם הולכים להיכנס. מתוך יומן מבצעים של מש"קית – "רוני דניאל אומר שהצבא נערך לכניסה קרקעית ביום שישי בבוקר. נא להרוג את רוני דניאל"
———————————————-
באמצע הכל, מבלה כמה שעות עם הילדים. אני רואה שקורנפיין לוקח קשה את כל הסיפור. הוא מתמודד על ידי המצאת תחבולות. "אבא, תגיד לכל החיילים שיתגלגלו בבוץ ואז אי אפשר יהיה לראות אותם". אחיו הקטן (הלורד פונטלרוי) עסוק במכניקה. "איזה רובה גדוללללל! מפה יוצא אשששש!". לא משהו שילד בן שלוש אמור להתעסק בו.
———————————————-
הכנסו עוד מילואימניקים לסבב, יצא לי להגיע לעבודה. פעם ראשונה מאז שהתחיל. מסתכל מסביב, לא מבין מי אלו האנשים האלו. במה הם מתעסקים. דיסוסיאציה מטורפות. אולי זאת היתה טעות לבוא. אני כל כך שקוע במה שקורה שם, שהכל מסביבי נראה כמו סרט, ולא איכותי במיוחד. אי-מייל על זה שמעכשיו אפשר להשתמש באחד המונחים ב- lowercase ולא חייבים לעשות אותו ב- capitals. ואללה. אני אמור לשבת ולבנות לעצמי יעדים ל- 2009. הנה היעד הראשון – "שאף אחד שאני מכיר לא ימות". מתקשרים מהיחידה. אתה עושה משמרת בשני, שלישי, רביעי ושבת. יש משהו שאתה צריך? שנדאג לך? לישון. בעיקר לישון.
"אנשים שמטריפים את כל מי שצריך כדי שלא בטעות נפגע בבית ספר מלא אזרחים"