אפר' 22 2007
גרמניה האחרת: לקט, שכחה ופאה
כמה דברים שנשכחו מהפוסט הקודם ואיכשהוא עדיין קשורים.
- ההודים לא יודעים מה זה 'שואה'. או שהם מנומסים לאללה (אופציה לא בלתי סבירה) או שאין להם מושג מה זה הסיפור הזה של השואה. ניסינו להסביר להם בצורה הכי עדינה שאפשר מה פשר הרגישות שיש לישראלים עם גרמנים. הם לא כל כך היו מודעים לרגישות, ובטח שלא לסיבה. זה גרם לי לחשוב – האם עובדים של סאפ (או כל חברה גרמנית אחרת) צריכים לעבור סדנת "ואיפה סבא של המנכ"ל שלכם היה, אתם יודעים?" כשהם נכנסים לחברה? הנימוקים למה כן ברורים – צריכים לדעת על ההסטוריה וכד'. מצד שני – הגרמנים עושים הכל, אבל הכל, בשביל לשים את הפרק הזה מאחוריהם. אם לא נדבר על זה, אולי זה ייעלם. לפני שאתם ממהרים להגיד – "בטח, שיספרו", תנסו לצאת מהראש של ישראלים חופזניים (אם אין מילה כזאת, צריך להמציא אותה). תחשבו שאתם מנהלים חברה ישראלית. עכשיו אתם רוכשים חברה בגרמניה והופכים אותה לסניף שלכם. האם אתם עושים הרצאה על השואה בכנס חברה? גם אם ברור לכם שתגרמו אי נוחות גדולה מאוד (עד כדי לחץ) לכל העובדים הגרמנים שלכם?
- ביום שנסעתי לגרמניה, דיברתי בטלפון עם עמרי, בני בכורי בן ה- 3 (וחצי! וחצי!). הוא אמר לי שהוא למד היום בגן על "חג השואה", שבו כולם עצובים כי פעם היו "גרמנים רעים, שקראו להם נגאצים" (הטעות במקור) "שרצו להרוג את בני ישראל". הוא רצה לוודא שאני מסתובב רק גם הגרמנים הטובים ומקדיש את כל כולי למשימה שבשבילה נסעתי – להביא לו רכבת שנוסעת בתוך גלגל. איך מסבירים לילדים את השואה? אני לא בטוח שאני מבין אותה. הבן של לימור מהעבודה שאל אותה השבוע "אמא, כמה זה שישה מיליון? זה יותר או פחות מאינסוף?". אוף. איך מסבירים להם? איך מסבירים להם מישהו שלוקח ילד והורג את ההורים שלו לנגד עיניו? רק המחשבה על עוצמת הכאב וההלם של הילד בסיטואציה כזאת מקפיאה לי את הדם. אם אני רואה ילד מרביץ לעמרי (או מדבר אליו לא יפה) אני מסוגל באותו הרגע לרצוח אותו. פיזית, בידיים. אני עוצר את עצמי, אבל זה לא קל. מה עובר בראש לאבא שרואה מישהו יורה בילד שלו? לא רוצה אפילו לדעת.
- קצת לצאת מהכובד של השואה – בטיסה בדרך חזרה שדרגתי את עצמי למחלקת העסקים של לופטהנזה. לפני שכל צרי העין מתחילים עם העיינה-הורע שלהם, שדרגתי את עצמי במיילים שצברתי בזה שטחנתי טיסות בשלוש שנים האחרונות ובאף אחת מהטיסות האלו לא היה לי מקום לרגליים. אז שקט. במקביל, בנסיעה הזאת שדרגו אותי החברים ב- Avis ל- Audi TT, שזה בלי שום צל של ספק האוטו הכי מגניב שנהגתי בו. תשלבו אותו עם האוטובאן הגרמני ותבינו מה זו חווית נהיגה אמיתית.
- עכשיו מגיעה השביזה – לחזור לנהוג בכבישים בארץ זה די דומה לחזור לטוס באקונומי. להידחק בין ההמונים המיוזעים, בלי מקום לזוז, הכבישים רעועים כמו המושבים (תעשו ניסוי – תסעו בכביש החוף ממחלף זכרון עד צומת הסירה בנתיב הימני. נסו למצוא קטע של יותר מקילומטר בו אין "פאטץ'" של אספלט בדרך במין תיקון ארעי כל כך אופייני), אנשים נלחמים בשיניים על מקום לשים את המרפקים, חרא שירות, חרא תשתית ושם, מעבר לוילון – אושר צרוף. אם כבר מדברים על פערים בחברה – כמות הפינוקים שמקבלים בביזנס לעומת מכלאות הבקר המעופפות של האנשים ה"רגילים" היא אחד מהדברים היותר לא סבירים שיש.
- לגמרי לא קשור – מחר (יום הזכרון), הפגישה השנתית ליד הקבר של דייויד דמלין. יהיה וויסקי. 15:00.
