אפר' 16 2007
גרמניה האחרת - יום השואה
בשבועיים האחרונים אי אפשר היה לנסוע לגרמניה (פסח) ובשבוע הבא יום הזכרון / יום העצמאות, וככה מצאתי את עצמי ב- YAW (Yet another workshop) בגרמניה, ביום השואה. חתיכת דילמה, לבלות את יום השואה בגרמניה, בעבודה עם גרמנים. איך מציינים את זה? אומרים להם משהו? זה ממש לא פשוט. מנסיון עם הגרמנים, כל אזכור של משהו שקרוב למלחמת העולם גורם למבוכה גדולה במיוחד. אז לבוא ולפתוח סדנה של שלושה ימים בלהגיד - "בוקר טוב חברים, היום אנחנו מציינים את זה שסבא שלכם רצח את כל המשפחה שלנו". אבל אלו אנשים שלא רק שאנחנו צריכים לעבוד אתם, אלא גם, בדרך עקיפה, משלמים לנו את המשכורת. יש לא מעטים ב- Lab בארץ שהדרך היחידה להסביר את העסקתם היא בזה שמדובר בחלק מהסכם השילומים עם גרמניה.
בלב חצוי החלטנו לנסוע. כבר חצי שנה שאנחנו עובדים על להרים את הסדנה הזאת ואולי היינו יכולים לדחות אותה (ולנחות במוצאי יום השואה) אבל כשאני חושב על זה - יש משהו טוב בזה שאני פה ביום השואה. כבר שנים שלא חשבתי על יום השואה כל כך הרבה כמו שחשבתי עליו השבוע.
זה מתחיל בהומור השחור (ואי אפשר להתמודד עם השואה בלי ההומור השחור) - בדיחות כמו "האוכל בלופטנהזה בחצי מחיר ביום השואה, אבל רק עם הצגת טלאי צהוב (או כרטיס של נוסע מתמיד)", "בואו נפתח את הסדנה בסבב - מה הציפיות שלך מהסדנה ומה סבא שלך עשה לפני שישים שנה?". וזה ממשיך בדיונים הפנימיים בינך לבין עצמך - טוב, אז אם אני כבר שם, איך אני מציין את הארוע הזה? האם אני קם ויוצא מהסדנה (שמתחילה בדיוק ברגע שיש צפירה בארץ?), האם בערב לפני, במקום לצאת עם כולם לאכול אני נשאר לבד במלון ורואה טלוויזיה בגרמנית? לא ברור.
התחושה רק מתחזקת כשטסים מעל גרמניה. המפות המעפנות שתמיד יש על הצגים במטוס פתאום מקבלות משמעות כשרואים את המטוס קצת לפני הנחיתה עובר מעל נירנברג…
אלמנט נוסף של יום השואה שנכנס לי חזק השנה זה הילדים. זה לא סוד שמאז שנהיו לי ילדים נהייתי כוסית. אני חושב על ילדים שרע להם ועולות לי דמעות. פתאום בא לי יום השואה הזה והמחשבה על ילדים שנעזבו לבד בלי ההורים שלהם נכנסה לי חזק מאוד בסיוטים בלילה.
בחזרה לגרמניה. נחתנו בפרנקפורט וההרגשה - אותה הרגשה. עדיין שדה מעאפן. אבל יש רגישויות שונות. לראות יהודי חרדי מסתובב בשדה נראה אחרת כשאתה יודע שיום השואה עכשיו. ניסיתי להיות עצוב ומהורהר, אבל זה מאוד קשה כשב-Avis משדרגים אותך ככה סתם לאודי TT (אין כמו לסוע 200 קמ"ש באוטובאן בשביל לגרום לנוסע לידך להיפר-ונטילציה). כשהגענו למלון התיישבו כולם בבר לארוחת ערב (בהצלחה למצוא מקום אחר פתוח לאכול ב- 11 בלילה) והצחוקים והבירה זרמו כרגיל. אז איפה פה יום השואה? אם סבא שלי עליו השלום היה יודע שאני יושב בערב יום השואה על אדמת גרמניה ומוריד בירות הוא היה מוריד לי כאפה (ובתור אחד שעבד 25 שנה כפועל פלדה ב"וולקן", כאפה שלו היתה כאפה). ואז אמרתי לעצמי - היי, מזמן לא חשבתי על סבא שלי (הוא נפטר לפני קצת יותר משנה). בכלל, מזמן לא חשבתי על השואה ועל הרבה דברים.
יום השואה עצמו הגיע. הסדנה אמורה להתחיל בדיוק בזמן. אני מחכה בחוץ בשקט עד שתעבור הצפירה ואז - עסקים כרגיל. עומד ומעביר פרזנצטיות לאוסף של גרמנים, הודים וישראלים. רוב החבר'ה הישראלים עסוקים בשאלה הסטנדרטית - איפה הולכים לאכול הערב (בהנתן שאין שום דבר אחר לעשות פה בערבים, נותר רק לאכול). הצעירים יותר רוצים לסוע בערב לבאדן-באדן לספא. נראה לי קצת מזעזע, אבל מה אני יכול לעשות. הגרמנים מודיעים לנו שהארוע החברתי של הסדנה יתקיים מחר ולא היום בערב ואני נושם לרווחה - אין מצב שהייתי הולך לארוע חברתי היום. או שאולי כן? אני שמח שלא הגעתי למצב שבו הייתי צריך לבחון את הנחישות שלי בנושא.
נדב אומר שזה שאנחנו פה ועובדים זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בקשר לשואה - הנה אנחנו באים ומלמדים את הגרמנים דברים טכניים ומקבלים מהם כסף. קצת כמו הטיעון של לפתוח דיסקוטק שחטף פיגוע התאבדות כמה שיותר מהר - להראות לטרור שהחיים לא נפסקים. אבל לפי ההגיון הזה - אם הולכים לספא בבאדן-באדן ביום השואה - זה גם סוג של "להראות להם", לא?
אלוהים. כמו בכל יום השואה אני חושב על אלוהים. בדרכי שלי - אני מאמין באלוהים, או באיזו שהיא יישות שבראה אותנו. אני מאמין גם בקארמה, אבל זה כבר סיפור אחר. סיון רהב ב- NRG מנסה להסביר למה לשאול "איפה אלוהים היה" זאת שאלה לא לעניין. מעצבנת אותי אש האפולגטיקה שלה וניסיתי לנסח תשובה קוהרנטית. לשמחתי, גדולים ממני כבר עשו את זה:
Technorati tags: SAP, Germany, Holocaust
גם האוכל שלהם לא משהו, אבל בטח כבר התרגלת מרוב הנסיעות.
למה לא מפציצים את דארפור, גוּדֶל…
כשהייתי ילד שידרו בטלוויזיה, בוודאי יותר מפעם אחת, את הסרט התיעודי "מדוע לא הופצצה אושוויץ". כידוע, מפציצי בעלות הברית טסו באזור מדי יום, ול…
מתרגלים להכל. האוכל במשרדים של SAP מזעזע במיוחד (אפילו הגרמנים מקטרים עליו) ויש בוואלדורף איטלקיה חביבה (מסעדה, לא בחורה). בנוסף במדרחוב של היידלברג יש מסעדות לרוב (וסטודנטיות אמריקאיות מחממות עין). מי שלא ניסה שווינה-אקסה (רגל חזיר) לא יודע אוכל גרמני מהו.
פוסט יפה ומרגש… למרות שצריך לומר "האקסה", לא "אקסה".
אתה כמובן צודק. אחרי כמויות של סבירות של דונקל הפה-וייצה, טעויות כתיב הן דבר סביר לחלוטין…