Bitterness Inc

קצת בהמשך לזה ולזה, החובה האזרחית הכי חשובה שיש לכל אחד מאיתנו בימים אלו היא לקרוא את דו"ח ועדת וינוגרד . כבד לכם הכל? תתחילו בעמוד 39, אם ממש ממש אין לכם זמן (תעשו, חולירות), אתם יכולים להתחיל מעמוד 113. אל תסתפקו בכותרות של העיתונים, כי כולנו יודעים מה השיקול שלהם של מה להבליט ומה לא. אל תסתפקו גם בפרשנויות בטלוויזיה (למרות שמרשים שהצליחו סוף סוף להכניס את עפר שלח לחליפה). תקראו בעצמכם. תקראו איך מתנהלת המדינה. אני יודע שכבד לדרוש מאיתנו לצאת להפגנות. יש עבודה, משכנתא, באגים לתקן ואשה לרצות. אז המינימום שאתם יכולים לעשות זה לקרוא. אולי גם תדפיסו, תביאו לחברים בלי אינטרנט. תעשו מצווה.

חדי העין שביניכם (או אלו שאין להם cache בבראוזר) בוודאי שמו לב שיש לבלוג אייקון חדש, באדיבות שרון.
עכשיו כל מה שנותר זה לגרום לפאקינג פרסומות של גוגל לעבוד ולהתפנות לשני הפוסטים הארוכים שאני עובד עליהם כבר שבועיים (אלוהים יודע למה).
לכל המתעניינים בשלומה של osh, סדרת הדרמה המופתית שנמצאת עמוק במטבח של קרמר ושלי - היא נכנסה לפריזר. נכנס פרויקט כתיבה חדש ומעניין. נראה איך יהיה הפיילוט ואז נפרסם פה מעט פכים (אולי טיוטות שנדחו וכאלו).

כשראיתי אתמול בערב את העצורים והחבולים מהפגנות הסטודנטים, היה לי פלאשבק לא קטן ל- 1998, כשמצאתי את עצמי עצור במשטרת רמת-גן בעקבות חסימת הכביש אינשטיין. ההאשמות הרשמיות היו: הפגנה בלתי חוקית, סיכון חיי אדם ויכול להיות שגם תקיפת שוטר, אני ממש לא זוכר. אני כן זוכר איך שני יס"מניקים גוררים אותי לאורך הכביש ואני מרים ידיים כי ידעתי שזה יצטלם מצוין. פגשתי שם הרבה אנשים שמאוד השפיעו על חיי - ארז אשל, משיח השקר שלנו, דיוויד דמלין ז"ל עם העיניים המוארות, אורי משגב, יעל דרומי, אפילו את השמן המכביסט הכרתי בזכות הלילות במאהל בכיכר אנטין. אני עד עכשיו אסיר תודה לנדב רביד ושני ליטמן ששחררו אותי בערבות… אחד הזכרונות הכי חזקים שלי היה בלילה הראשון שנשארנו לישון באוהל. מעבר לעובדה שכמה בני-זונות גילחו לי את השק שינה המדוגם שגנבתי בזכות מצה"ל (אם צה"ל גנב לי חמש וחצי שנים מהחיים, אז שק שינה זה טרייד אוף די הוגן), הגיעו בשלב כלשהו כמה חבר'ה שסיפרו שהם היו בגל ההפגנות הקודם של הסטודנטים. הם באו לעודד ולחלוק קצת מהנסיון שלהם. אני לא סגור על זה, אבל אני די בטוח שכל כך האמנו שהשמש זורחת לנו מהתחת שלא ממש הקשבנו. חבל.

אין לי כוח ללכת לחבר'ה שמפגינים ושובתים עכשיו ולהסביר להם מה הם עושים נכון ומה לא. במקום זה אני אמחזר קטע שכתבתי בזמנו לעיתון העיר, שהוציא מוסף מיוחד לסיום שביתת הסטודנטים. כמו תמיד שאני קורא דברים שכתבתי מזמן אני מובך עד מאוד מסגנון הכתיבה הילדותי, אבל פאק איט. הנה הקטע:

בשורה התחתונה - אני עדיין חושב ששכר לימוד באוניברסיטה צריך להיות אפס שקל לשנה. האם המאבק הנוכחי ישיג את זה? כנראה שלא.

נ.ב. אחת ההשלכות האישיות של המאבק עליי היתה שהפסקתי ללמוד. לא יכולתי לחזור. ניסיתי, לא יכולתי. רק השנה סיימתי רשמית את התואר שהתחלתי ב- 1996. תחשבו על זה כשאתם יוצאים להפגין.

Technorati tags: Students, Protest, Tel-Aviv University

כבר שנים שאני צופה אדוק בשידורי יום הזיכרון. סוג של שריטה, אני יודע. אולי זה משהו מהבית (אחותי הבטיחה כשכשהיא תתחתן שיר הכניסה לחופה יהיה "מלכות החרמון"). לא יכול להעביר שנה בלי לראות את "שרים בכיכר" (איזה יופי דין-דין אביב עשתה את חור בלבנה של רוקפור! כזה ביצוע מעולה!). קשה לי עם סרטי ההנצחה ועדיין - לא מפסיד. דווקא השנה חטפתי את הג'ננה על "רשת". שימו לב ללוח השידורים שלהם:

באמת כל הכבוד לכם שיזמתם פרויקט בו אתם מפיקים סרטי זיכרון עבור משפחות שכולות. מדובר במצווה. אבל לא יכולתם בלי לפמפם את עצמכם? לא יכולתם להגיד "סרט זיכרון אישי על …"? ממש ביאסתם.

כמה דברים שנשכחו מהפוסט הקודם ואיכשהוא עדיין קשורים.

• ההודים לא יודעים מה זה 'שואה'. או שהם מנומסים לאללה (אופציה לא בלתי סבירה) או שאין להם מושג מה זה הסיפור הזה של השואה. ניסינו להסביר להם בצורה הכי עדינה שאפשר מה פשר הרגישות שיש לישראלים עם גרמנים. הם לא כל כך היו מודעים לרגישות, ובטח שלא לסיבה. זה גרם לי לחשוב - האם עובדים של סאפ (או כל חברה גרמנית אחרת) צריכים לעבור סדנת "ואיפה סבא של המנכ"ל שלכם היה, אתם יודעים?" כשהם נכנסים לחברה? הנימוקים למה כן ברורים - צריכים לדעת על ההסטוריה וכד'. מצד שני - הגרמנים עושים הכל, אבל הכל, בשביל לשים את הפרק הזה מאחוריהם. אם לא נדבר על זה, אולי זה ייעלם. לפני שאתם ממהרים להגיד - "בטח, שיספרו", תנסו לצאת מהראש של ישראלים חופזניים (אם אין מילה כזאת, צריך להמציא אותה). תחשבו שאתם מנהלים חברה ישראלית. עכשיו אתם רוכשים חברה בגרמניה והופכים אותה לסניף שלכם. האם אתם עושים הרצאה על השואה בכנס חברה? גם אם ברור לכם שתגרמו אי נוחות גדולה מאוד (עד כדי לחץ) לכל העובדים הגרמנים שלכם?
• ביום שנסעתי לגרמניה, דיברתי בטלפון עם עמרי, בני בכורי בן ה- 3 (וחצי! וחצי!). הוא אמר לי שהוא למד היום בגן על "חג השואה", שבו כולם עצובים כי פעם היו "גרמנים רעים, שקראו להם נגאצים" (הטעות במקור) "שרצו להרוג את בני ישראל". הוא רצה לוודא שאני מסתובב רק גם הגרמנים הטובים ומקדיש את כל כולי למשימה שבשבילה נסעתי - להביא לו רכבת שנוסעת בתוך גלגל. איך מסבירים לילדים את השואה? אני לא בטוח שאני מבין אותה. הבן של לימור מהעבודה שאל אותה השבוע "אמא, כמה זה שישה מיליון? זה יותר או פחות מאינסוף?". אוף. איך מסבירים להם? איך מסבירים להם מישהו שלוקח ילד והורג את ההורים שלו לנגד עיניו? רק המחשבה על עוצמת הכאב וההלם של הילד בסיטואציה כזאת מקפיאה לי את הדם. אם אני רואה ילד מרביץ לעמרי (או מדבר אליו לא יפה) אני מסוגל באותו הרגע לרצוח אותו. פיזית, בידיים. אני עוצר את עצמי, אבל זה לא קל. מה עובר בראש לאבא שרואה מישהו יורה בילד שלו? לא רוצה אפילו לדעת.
• קצת לצאת מהכובד של השואה - בטיסה בדרך חזרה שדרגתי את עצמי למחלקת העסקים של לופטהנזה. לפני שכל צרי העין מתחילים עם העיינה-הורע שלהם, שדרגתי את עצמי במיילים שצברתי בזה שטחנתי טיסות בשלוש שנים האחרונות ובאף אחת מהטיסות האלו לא היה לי מקום לרגליים. אז שקט. במקביל, בנסיעה הזאת שדרגו אותי החברים ב- Avis ל- Audi TT, שזה בלי שום צל של ספק האוטו הכי מגניב שנהגתי בו. תשלבו אותו עם האוטובאן הגרמני ותבינו מה זו חווית נהיגה אמיתית.

• עכשיו מגיעה השביזה - לחזור לנהוג בכבישים בארץ זה די דומה לחזור לטוס באקונומי. להידחק בין ההמונים המיוזעים, בלי מקום לזוז, הכבישים רעועים כמו המושבים (תעשו ניסוי - תסעו בכביש החוף ממחלף זכרון עד צומת הסירה בנתיב הימני. נסו למצוא קטע של יותר מקילומטר בו אין "פאטץ'" של אספלט בדרך במין תיקון ארעי כל כך אופייני), אנשים נלחמים בשיניים על מקום לשים את המרפקים, חרא שירות, חרא תשתית ושם, מעבר לוילון - אושר צרוף. אם כבר מדברים על פערים בחברה - כמות הפינוקים שמקבלים בביזנס לעומת מכלאות הבקר המעופפות של האנשים ה"רגילים" היא אחד מהדברים היותר לא סבירים שיש.
• לגמרי לא קשור - מחר (יום הזכרון), הפגישה השנתית ליד הקבר של דייויד דמלין. יהיה וויסקי. 15:00.

בשבועיים האחרונים אי אפשר היה לנסוע לגרמניה (פסח) ובשבוע הבא יום הזכרון / יום העצמאות, וככה מצאתי את עצמי ב- YAW (Yet another workshop) בגרמניה, ביום השואה. חתיכת דילמה, לבלות את יום השואה בגרמניה, בעבודה עם גרמנים. איך מציינים את זה? אומרים להם משהו? זה ממש לא פשוט. מנסיון עם הגרמנים, כל אזכור של משהו שקרוב למלחמת העולם גורם למבוכה גדולה במיוחד. אז לבוא ולפתוח סדנה של שלושה ימים בלהגיד - "בוקר טוב חברים, היום אנחנו מציינים את זה שסבא שלכם רצח את כל המשפחה שלנו". אבל אלו אנשים שלא רק שאנחנו צריכים לעבוד אתם, אלא גם, בדרך עקיפה, משלמים לנו את המשכורת. יש לא מעטים ב- Lab בארץ שהדרך היחידה להסביר את העסקתם היא בזה שמדובר בחלק מהסכם השילומים עם גרמניה.

בלב חצוי החלטנו לנסוע. כבר חצי שנה שאנחנו עובדים על להרים את הסדנה הזאת ואולי היינו יכולים לדחות אותה (ולנחות במוצאי יום השואה) אבל כשאני חושב על זה - יש משהו טוב בזה שאני פה ביום השואה. כבר שנים שלא חשבתי על יום השואה כל כך הרבה כמו שחשבתי עליו השבוע.

זה מתחיל בהומור השחור (ואי אפשר להתמודד עם השואה בלי ההומור השחור) - בדיחות כמו "האוכל בלופטנהזה בחצי מחיר ביום השואה, אבל רק עם הצגת טלאי צהוב (או כרטיס של נוסע מתמיד)", "בואו נפתח את הסדנה בסבב - מה הציפיות שלך מהסדנה ומה סבא שלך עשה לפני שישים שנה?". וזה ממשיך בדיונים הפנימיים בינך לבין עצמך - טוב, אז אם אני כבר שם, איך אני מציין את הארוע הזה? האם אני קם ויוצא מהסדנה (שמתחילה בדיוק ברגע שיש צפירה בארץ?), האם בערב לפני, במקום לצאת עם כולם לאכול אני נשאר לבד במלון ורואה טלוויזיה בגרמנית? לא ברור.

התחושה רק מתחזקת כשטסים מעל גרמניה. המפות המעפנות שתמיד יש על הצגים במטוס פתאום מקבלות משמעות כשרואים את המטוס קצת לפני הנחיתה עובר מעל נירנברג…

אלמנט נוסף של יום השואה שנכנס לי חזק השנה זה הילדים. זה לא סוד שמאז שנהיו לי ילדים נהייתי כוסית. אני חושב על ילדים שרע להם ועולות לי דמעות. פתאום בא לי יום השואה הזה והמחשבה על ילדים שנעזבו לבד בלי ההורים שלהם נכנסה לי חזק מאוד בסיוטים בלילה.

בחזרה לגרמניה. נחתנו בפרנקפורט וההרגשה - אותה הרגשה. עדיין שדה מעאפן. אבל יש רגישויות שונות. לראות יהודי חרדי מסתובב בשדה נראה אחרת כשאתה יודע שיום השואה עכשיו. ניסיתי להיות עצוב ומהורהר, אבל זה מאוד קשה כשב-Avis משדרגים אותך ככה סתם לאודי TT (אין כמו לסוע 200 קמ"ש באוטובאן בשביל לגרום לנוסע לידך להיפר-ונטילציה). כשהגענו למלון התיישבו כולם בבר לארוחת ערב (בהצלחה למצוא מקום אחר פתוח לאכול ב- 11 בלילה) והצחוקים והבירה זרמו כרגיל. אז איפה פה יום השואה? אם סבא שלי עליו השלום היה יודע שאני יושב בערב יום השואה על אדמת גרמניה ומוריד בירות הוא היה מוריד לי כאפה (ובתור אחד שעבד 25 שנה כפועל פלדה ב"וולקן", כאפה שלו היתה כאפה). ואז אמרתי לעצמי - היי, מזמן לא חשבתי על סבא שלי (הוא נפטר לפני קצת יותר משנה). בכלל, מזמן לא חשבתי על השואה ועל הרבה דברים.

---

יום השואה עצמו הגיע. הסדנה אמורה להתחיל בדיוק בזמן. אני מחכה בחוץ בשקט עד שתעבור הצפירה ואז - עסקים כרגיל. עומד ומעביר פרזנצטיות לאוסף של גרמנים, הודים וישראלים. רוב החבר'ה הישראלים עסוקים בשאלה הסטנדרטית - איפה הולכים לאכול הערב (בהנתן שאין שום דבר אחר לעשות פה בערבים, נותר רק לאכול). הצעירים יותר רוצים לסוע בערב לבאדן-באדן לספא. נראה לי קצת מזעזע, אבל מה אני יכול לעשות. הגרמנים מודיעים לנו שהארוע החברתי של הסדנה יתקיים מחר ולא היום בערב ואני נושם לרווחה - אין מצב שהייתי הולך לארוע חברתי היום. או שאולי כן? אני שמח שלא הגעתי למצב שבו הייתי צריך לבחון את הנחישות שלי בנושא.

נדב אומר שזה שאנחנו פה ועובדים זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בקשר לשואה - הנה אנחנו באים ומלמדים את הגרמנים דברים טכניים ומקבלים מהם כסף. קצת כמו הטיעון של לפתוח דיסקוטק שחטף פיגוע התאבדות כמה שיותר מהר - להראות לטרור שהחיים לא נפסקים. אבל לפי ההגיון הזה - אם הולכים לספא בבאדן-באדן ביום השואה - זה גם סוג של "להראות להם", לא?

---

אלוהים. כמו בכל יום השואה אני חושב על אלוהים. בדרכי שלי - אני מאמין באלוהים, או באיזו שהיא יישות שבראה אותנו. אני מאמין גם בקארמה, אבל זה כבר סיפור אחר. סיון רהב ב- NRG מנסה להסביר למה לשאול "איפה אלוהים היה" זאת שאלה לא לעניין. מעצבנת אותי אש האפולגטיקה שלה וניסיתי לנסח תשובה קוהרנטית. לשמחתי, גדולים ממני כבר עשו את זה:

Technorati tags: SAP, Germany, Holocaust

1. זה עתה גיליתי בבלוג של אח"י דקר  מדריך לכתיבת בלוג עצמאי (שבעה שלבים עד כה). איזה כיף!

2. אי"ה, נשדרג הלילה את הבלוג ל- WP2.1.3, אז אם יהיו נפילות - הורדות וכאלו, סליחה ותדוה.

3. מחר יש את ה- Technology Day של סאפ בישראל. אם יהיה כוח - נעשה לייב בלוגינג..

אחד הדיונים החמים יותר בבלוגוספירה בימים אלו נסוב סביב מאמר של פול גרהאם. במאמר הוא קובע שמיקרוסופט מתה. נכון שמדובר בפרובוקציה זולה (ואפקטיבית), אבל כמה מהטענות שלו שוות התייחסות:

1. רק סבתות משתמשות ב- windows. כל המאאאגניבים עברו מזמן למק. יש את הסצינה ב" Legally Blonde" החביב בו כל תלמידי המשפטים החננות בהרווארד מגיעים עם ה- Thinkpad השחור הסטנדרטי, ורק ריס ווית'רספון מגיעה עם המק הורוד המפונפן. כמובן שאצלנו בארץ לא מרגישים את המגמה במלוא עוצמתה בגלל בעיות התמיכה בעברית של המק (ככה שמעתי, לפחות)

 

2. מייקרוסופט לא מסוגלת לשכור אנשים חכמים. לכאורה - נשמעת כמו טענה מופרכת, אבל מי שקרא את זה, ובעיקר את מיני-מייקרוסופט (בלוג מצוין של עובד מייקרוסופט ממורמר על כמה ההנהלה שם חסרת מושג), ובכלל מי שעובד בארגון גדול ומסורבל (אתם אמרתם) יודע שיש דברים בגו.

3. המאמר של גראהם פתח את התיבה וחגיגות המיקרוסופט-באשינג הדו חודשיות התחילו. לארי דיגמן שפך קצת שמן על המדורה עם דו"ח של אנליסטים מגולדמן-סאקס שהורידו את ההמלצה למיקרוסופט. הוא ניסה להראות שהכל עדיין בסדר שם, אבל לא בדיוק עזר להם.

4. כמובן שיש גם את הצד השני - דייב ויינר (אולי הבלוגר הראשון בעולם), הגיב ב"פחחחח". מיקרוסופט לא מתה, לטענתו, היא רק הופכת לחברה גדולה בינונית (גדולה מבחינת הגודל, בינונית מבחינת היכולת) שזה חלק מהמסלול הטבעי של חברות בגיל הזה. חברה שמוכרת במיליארדי דולרים לא נעלמת. אולי כדאי להזכיר לדייב את דיגיטל, סיליקון גרפיקס ועוד כאלו.

5. מה המסקנה? לדעתי צריך לחכות ל- WPF/E, פלטפורמת ה- UI שמיקרוסופט השיקה יחד עם Vista. התחרות מול Apolo של אדובי הולכת להיות הדבר החם הבא.

 

Link to Microsoft is Dead

הפוסט הזה הוא פוסט המשך לפוסט הזה. מומלץ לקרוא אותו קודם.

למתעניינים בנושא - לכו גם על זה.

בחזרה לעייסק. אחד המקורות היותר טובים בשביל לבחור איזו מבין שלוש המערכות מתאימה לכם הוא סדרה של מאמרים מבית developerWorks של IBM. הם לקחו שם פרויקט של לבנות מחדש את אתר המפתחים שלהם והיו צריכים לבחור פלטפורמה. אמנם הסדרה מעט ישנה, אבל יש שם כמה דברים שעדיין אפשר לקחת, למשל את הטבלה הבאה:

כמו שאפשר לראות, החברים ב- IBM הם אנשים רציניים. משהו שכדאי לשים לב אליו, זה שהם מדברים על Mambo ולא על ג'ומלה. הסיבה לזה היא הסטורית - ג'ומלה התחיל כשקבוצת מפתחים מ- Mambo עזבו והחליטו להקים משהו משלהם (מכיוון שמדובר בפרויקט אופן-סורס, הם הלכו עם הקוד). עד אז ממבו נחשבה יופי של פלטפורמה (היא כנראה עדיין) אבל איכשהוא ה"מאאגניבים" הלכו לג'ומלה. עוד על הפיצול - כאן.

בחזרה לטבלא למעלה. שימו לב שדרופל וג'ומלה/ממבו די דומים, כלדעת החברים של IBM ההבדלים הם ביכולת לכתוב עיצובים (themes), והסיבה שהם נתנו להם רק חצי נקודה על extensability היא בגלל הפיצול ממבו/ג'ומלה. אני מניח שהיום, אחרי שג'ומלה הוציאו את הגרסא המשמעותית הראשונה שלהם שלא מבוססת רק על הקוד של ממבו, ונראה שהם תופסים תאוצה, היו מחזירים להם את חצי הנקודה הזאת.

קצת על קלות ההתקנה - בתור אחד שעובד בחברה שהיא הכל, אבל לא Agile (למעט agile development, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), אני חייב להעריך פלטפורמות שקל להתקין. רוצים מספרים? בבקשה. הנה בנצ'מרקינג חובבני שעשיתי לשלוש הפלטפורמות:

KPI	Joomla	Drupal	Plone
Download Size	37Mb	8.5Mb	20Mb
Download Time	9m	7m	6m
Installation Time	6m	12m	8m
Total Time	15m	19m	14m

כמה הערות לטבלה:

1. גם ג'ומלה וגם דרופל רצים על LAMP. במקרה שלי, בחרתי להשתמש ב- EasyPHP (ראו הפוסט הקודם). ההתקנה של EasyPHP היא בגודל 8Mb, לוקח 7 דקות להוריד ועוד דקה להתקין. ככה שאם אתם מתקינים ג'ומלה/דרופל אצל מי שעושה לכם הוסטינג, תורידו את הזמנים האלו מהמדידות ואז מקבלים 7 דקות לג'ומלה ו- 11 דקות לדרופל.
2. קצב הורדה ממוצע לכל הנתונים האלו - 70kb/sec~
3. הזמן של Plone כולל שתי דקות לשנות את הפורט הדיפולטי כדי שאפשר יהיה להריץ אותה על אותו מחשב שמריץ ג'ומלה/דרופל.

* * *

השיקול הבא בדרך לבחירה (לפחות מבחינתי) הוא חוזק הקהילה. אלא אם כן אתם מתכנתים צעירים ומתלהבים (כמו שעבדכם הנאמן היה פעם), וגם אם אתם כאלו, זה מאוד חשוב שתהיה קהילה סביב הפלטפורמה שאתם בוחרים - גם כי יהיה מי שיענה לשאלות שלכם בנושאי תכנות (עוד נגיע לאיך כותבים מודולים לכל אחת מהפלטפורמות) ולא פחות מזה - קהילה חזקה אומרת הרבה פלאגינים (תוספים) מוכנים מראש שיחסכו לכם הרבה הרבה עבודה. זה נכון ב- WordPress וזה נכון בכל אחת מהפלטפורמות שאנחנו מדברים עליהן. לדוגמא, בג'ומלה יש תוסף שמביא לכם את כל הכלים הנדרשים בשביל לנהל קהילה. אז מעריכים גודל קהילה? אין תשובה טובה בלי מחקר מעמיק. מחקר מעמיק תחפשו בפורסטר או גרטנר (גם כן רמאות הדוח"ות שלהם, אבל גם זה סיפור לפוסט אחר). תשובות שטחיות - זה אנחנו. שימו לב לטבלה הבאה:

	Joomla	Drupal	Plone
Extensions	1508	1748	599
Members	99,951	133,000	N/A
PPM	7.65	2.06	N/A

שוב - הסבר קצר לטבלה

1. הספירה של התוספים קצת משקרת, כי כל פלטפורמה סופרת אחרת. ב- Drupal סופרים ערכות עיצוב לחוד, ב- Plone מכניסים אותם. בג'ומלה, חלק מהתוספים הם מסחריים - ראו הוזהרתם.
2. ה- PPM הוא מדד שהמצאתי אך לפני מספר דקות והוא בעצם חלוקה של מספר ההודעות בפורומים במספר המשתמשים. בתחושה שלי - זה מצביע על המעורבות של אנשים במוצר. תמיד אפשר לבוא ולתת טיעונים נגדיים - "אם יש הרבה הודעות בפורום, זה אומר שקשה להתקין, וגו'". ווטאבר.

בשורה התחתונה, אין הבדלים כאלו גדולים בין ג'ומלה לדרופל באספקטים האלו. דרופל קצת יותר מבוססת, אבל זה הרבה בזכות זה שהיא קיימת יותר זמן (אם היינו משווים לממבו כנראה שהפערים היו יותר קטנים). מה שכן אפשר לראות זה את הפער מ- Plone.

הסיבה העיקרית ש- Plone לא ממריאה (לטעמי) היא שהיא לא מבוססת LAMP באופן נקי. Plone רצה על פלטפורמה שנקראת Zope שהוא שרת מבוסס Python. הנעילה ל- Python (בניגוד ל- PHP) קצת מצמצמת את פוטנציאל המפתחים. האם זה אומר שמדובר בפלפטורמה פחות טובה? כנראה שלא.

שורה תחתונה?

על פי כל תחושות הבטן שלי, ג'ומלה עדיפה כמערכת CMS. אלא אם כן אתם הולכים על אתר קהילה שזה כל מה שיש בו - קהילה שמייצרת תוכן ותו לא, (זה בדרך כלל לא המקרה) ואז כנראה ש- Drupal יותר מתאים. יש כבר כאלו שהעירו לי שג'ומלה קצת קשה, אבל כנראה שהדרך היחידה לברר את זה זה לנסות (מה שאני עושה). ההחלטה שלי במקרה הזה (וההמלצה שלי) באה אחרי שבאמת התקנתי את כל השלוש וניסיתי לבנות איתן אתרים בסיסיים. אני מניח שכמו בכל מערכת - כשנגיע לדברים המורכבים, אז נגלה את החסמים.

מעכות נוספות שהסתכלתי עליהן (אולי בהזדמנות) - ModX ו- SilverStripe CMS.

כמו כל מערכת CMS, גם Wordpress בנויה מפלטפורמה ועליה פלאגינים* שונים ומשונים. אם להתקין את wordpress לקח משהו כמו 41 שניות (הייתי חייב להשתין באמצע), הרי שמלאכת בחירת הפלאגינים המתאימים בשביל כל היכולות שאני רוצה בבלוג לוקחת כבר חודשיים (לכתוב קוד לבד? אתם השתגעתם?!).

אז בשביל כל אלו שנתקלים באותן בעיות ורוצים לדעת איזה פלאגין מצייר כבשה, ניסיתי לרכז את רשימת כל הפלאגינים שהורדתי/התקנתי פה. אני אנסה לשמור אותה מעודכנת על כל אחד שאני אוסיף. קוראיי הנאמנים (לפי FeedBurner יש כבר שמונה כאלו! Huzzah!) שמעוניינים להרים בלוג בעצמם מוזמנים להשתמש ברשימה בתור איזה שהוא רפרנס התחלתי.

(הערה - כל הפלאגינים שכתוב עליהם default אמורים להגיע כחלק מההתקנה של WP בעברית)

תוסף	מאיפה	מה עושה
FB StandardStats 1.0	כאן	אחרי שנרשמתם ל- FeedBurner (בשביל הרסס שלכם), אתם יכולים לקבל סטטיסטיקות מצוינות על האתר עצמו, מעבר ל- Feed. הפלאגין הזה אמור לעשות את העבודה (עדיין בבדיקה)
AddThis	כאן	התוסף הזה מוסיף את הכפתור הקטן למטה שמאפשר לקוראים להוסיף את הפוסט לשירות ה- bookmarks החביב עליהם (דלישס, טכנורטי וכל שאר הווב 2.0 האלו). במקום שאתם תצטרכו לעדכן כל פעם שאחד חדש מגניב מופיע בשכונה - קבלו את זה בילט-אין.
Feedburner	default	מאפשר לכם להשתמש ב- FeedBurner בתור ספק הרסס שלכם. מומלץ בחום.
WordPress Reports	כאן	יופי של פלאגין - הוא מאפשר לכם לקבל סטטיסטיקות משולבות - גם מ- FeedBurner וגם מ- Google Analytics בתוך ממשק הניהול של WP.
AdSense Deluxe	כאן	הפלאגין הזה אמור לאפשר להכניס פרסומות של גוגל/yahoo בצורה קלה לבלוג. מכיוון שאני עדיין נאבק לקנפג אותו - עדיין אין המלצה
אקיזמט	default	מסנן ספאם בתגובות. נחיה ונראה עד כמה הוא רציני…

המשך יבוא…

---

* כן, כן, "תוספים".