החלטנו לקחת את קורנפיין הקטן והלורד פונטלרוי לחופשה באילת. הרעיון היה ללכת על מלון “הכל כלול” ככה שנוכל כל היום לרבוץ בבריכה, לנשנש ארטיקים כיד המלך ולא להתעסק ב”מה אוכלים לארוחת צהריים” (זה תמיד נגמר בברגר-קינג, מנסיון העבר). הזמנו שלושה ימים במלון ספורט של ישרוטל ואחרי נסיעה ארוכה ומתישה (פרטים בהמשך) הגענו למלוןעל מנת להתקל בג’ונגל של אנשים שעושים צ’ק-אין. וכשאני אומר ג’ונגל – אני לא מתכוון ל”הרבה מאוד אנשים דחוסים בתנאים סב-אופטימליים”. אני מתכוון ל”אוסף של חיות”.
(כן, זאת הנעל החתומה של טל ברודי. כן, מישהו השאיר עליה כוס קולה. למה מי זה טל ברודי?)
כבר נדרשתי לנושא בעבר, אבל יותר ויותר אני (והקרובה לי) מסתכלים סביבנו בהשתאות ותוהים – מי אלו האנשים האלו? איך הגענו למצב שאנחנו חיים אתם? דוגמאות למכביר ראינו בסוף השבוע – אנשים שזורקים מסטיקים על הרצפה בחדר האוכל, אנשים שמנפצים בקבוקי וודקה בבריכת השחייה של הילדים, אנשים שמשאירים את הילדים (הגדולים) בבריכת הפעוטות ונעלמים, אנשים שזורקים זבל בכל מקום ואולי הדבר הכי מאפיין – אנשים שנדחפים למעליות לפני שאלו שהיו בפנים הספיקו לצאת. באמא שלכם.
אין לי שום ספק שיש אנשים כאלו בכל מקום בארץ. איכשהו הקונספט של “הכל כלול” מתורגם מיידית ל”הכל מגיע” ו”הכל מותר”. וכל הדברים שאנחנו רואים באוכלוסיה במינונים משתנים (ההולכים וגדלים עם הזמן) מזוקקים ל- 70% גועל.
זה לא שלא נהנינו. בכל זאת – בריכה. ארטיקים. שמש. קצת זמן עם הילדים לפני שנכנסים לשגרה של בית-ספר. אבל מסתבר (ולא בפעם הראשונה) שמצבנו הכלכלי לא תואם את רמת הסנוביות שלנו. בהנתן זה שמצבנו הכללי בסדר (טפו טפו), כנראה שאנחנו סנובים לאללה.
ובחלומי – יש בית מלון שבו העובדים מונחים להעיר לברברים על התנהגויות כאלו. השארת ילד בבריכה והלכת – יבוא מישהו ובתקיפות ידרוש ממך לקחת את הילד. לא רוצה? שלום. דחפת במעלית? שלום. עישנת בחדר האוכל (לא מומצא)? שלום. אין שום צורך שמלון כזה יעלה יותר ממה שעולה מלון ספורט היום. לא ביקשנו פסיליטיז שונים. רק תרבות שונה. כמובן שהיחידים שיגיעו למלון הם אנחנו ורענן שקד, ועליו אי אפשר באמת לסמוך.
עוד דבר שמטריד אותי הם צוותי הבידור של מלונות ישרוטל. מעבר לעובדה שמדובר בעבודה איומה (אלוהים, שלוש פעמים ביום לעשות את “כל הילדים קופצים רוקדים” זה משהו שמצדיק נכות קבועה מהמוסד לביטוח לאומי), הצגות הבידור שהם מעלים הן ההפרות הכי בוטות של זכויות יוצרים שנראו בצד הפחות אופנתי של שביל החלב לאחרונה. שמנו לב לזה כבר בפעם שעברה (אז זה היה ב”המלך שלמה”) אבל הפעם זה באמת היה מוגזם. מעשה במפלצת בשם “גרעפס” שפוגשת חמור מדבר בשם “ריקו”, והולכת להציל נסיכה מדרקונית חרמנית. אפילו לורד פונטלרוי, ילד בן שלוש וסיגריה צעק “הנה שרק!”. זה והעובדה שכל השירים “המקוריים” לקוחים במקרה הטוב מ”סבא טוביה” ובמקרה היותר סביר פשוט שירים מהפסטיגלים לדורותיהם (ככה קורנפיין הקטן הסביר לנו). גורם לך לחשוב שאם אקו”ם וה- RIAA היו משקיעים באזור הזה במקום להציק למי שמוריד שיר באי-מיול, אולי היה יותר סיכוי ליצירה מקורית בארץ.
ואי אפשר בלי קצת טכנולוגיה. בדרך לאילת החלטנו לנהוג ולא לטוס. גם כי זה תיק לטוס וגם כי זה יקר. הערכנו לא נכון את מספר תחנות הדלק שיש בין מצפה רמון ליטבתה (ההימור שלי היה: לפחות 1) ומצאנו את עצמנו בצומת ציחור עם מד דלק שאומר שיש לנו עוד 75 ק”מ עד לאפס המוחלט. בשלב זה הרגעתי את זוגתי – אין מה לדאוג. נפתח ג’י-פי-אס ונראה איפה תחנת הדלק הקרובה. לרשותנו עמד 1 כפול בלקברי, 1 כפול תוכנת הניווט של אורנג’ לבלקברי ו- 2 כפול ילדים חביבים במושב האחורי, עם צפי לאובדן סבלנות שסופו מי ישורנו.
ניסינו את האפליקציה של אורנג’, באמת שניסינו. מדובר בפיסת תוכנה מחורבנת במיוחד. את הממשק המזעזע אפשר לשרוד (בקושי). גם את האיטיות המחרידה (הדלק הלך ואזל). אבל את הדבר היחיד שנדרש מהתוכנה – לדעת למצוא משהו על מפה בקרבת המקום בו אתה נמצא – היא לא עושה.. גם בדרך חזרה ניסינו את התוכנה. יש לה אפשרות להתשמש במפת סימון שבילים וחיפשנו אולי לסוע דרך בקעת הירח. גם כאן – היכולת לעשות חיפוש אשר ימוקם על מפה (משהו שיש לגוגל מפס) היא כל כך טריוויאלית, ועם זאת לא קיימת. מכיוון שגוגל מפס לא מעוברתת היטב (לא הצלחנו להוסיף שכבה של תחנות דלק בגרסת המובייל) לגולשים הסלולריים שבינינו יש עוד זמן עד שנקבל את התנאים שיש לגולשים בחו”ל. בשורה התחתונה - מדובר בבזבוז של זכרון שאפשר למלא באיזה סודוקו לטיסות.
תגיות: ספורט, בלקברי, אורנג', אילת, ישראל
