זה הזמן להודות – לא גדלתי על כדורגל בבית. בזמן שאבות אחרים לקחו את הילדים שלהם למגרש אבא שלי היה עסוק בבטחון המדינה, אז אותי לקחו להופעות של מקהלת הנערים של טלץ בפסטיבל ישראל (שכה יהיה לי טוב). אהבתי כדורגל מיד שניה – מה שהחברים שלי אהבו זה מה שאני אהבתי, בלי להבין למה. באיזה שהוא שלב זה נהיה טפשי להחליף קבוצה, אפילו שאתה יודע שאתה לא מתאים לה, והיא לא כל כך מתאימה לך. ככה יצא שאני אוהד של בית"ר שמצביע מרצ, אוהד של ליברפול שלא היה שם מעולם (ואין לו שום עניין לתקן את זה) ואוהד של בוסטון שאבא שלו מביא לו בשמחה רבה חליפה של הלייקרס מארצות הברית (הוא עד היום לובש אותה לריקודי עם, השם ירחם).
לא ברור איך – אבל עדיין יצאתי חובב ספורט. זה קצת כמו קרחת. אתה יכול להתכחש לגנטיקה עד שלב מסוים, אחר כך זה כבר משיג אותך. עכשיו, אין דבר שאני אוהב לקרוא יותר מאשר מאמרים על ספורט. ככל שהנגישות של שידורי הספורט יורדת, אני מוצא את עצמי שוב חי מרשמים של אחרים. גם בשנים שהיתה לי אנרגיה לקום באמצע הלילה לראות כל משחק NBA ו- NFL אפשרי בטלוויזיית 14" מעאפנה שמחוברת לממיר אנלוגי של הוט, הכתיבה של עיתונאים כמו ביל פלאשקה בחו"ל וכתבי "העיר" ו"חדשות" (בתקופה שעוד היו שם עיתונאים ולא היפסטרים) גרמה להכל להראות יותר מרהיב, יותר קסום. כשגדלתי ניסיתי את כוחי בכתיבת ספורט כזאת. מספר חודשים זעומים ככתב ספורט בעיתון "תל אביב" (שחבל מאוד שהרגו את הארכיון שלו, היו שם דברים לא רעים). לפעמים יצאו דברים יותר טובים (כמו זה וזה), אבל בדרך כלל זה נגמר בראיון עם לירון בסיס או רונן חרזי שאתה כותב את התשובות של השחקן לפני שאתה שואל אותו את השאלות.
בשנים האחרונות למצוא כתיבת ספורט מגזינית טובה זה משהו ששמור לאנשים עם הרבה סבלנות. לא תמצאו את זה באתר של ערוץ הספורט, גם לא בווינט. הבלחות של שלח ופוהורילס ב- NRG, שלומי ברזל בהארץ, קיפניס בגלובש ודוד רוזנטל בוואלה. כל בוקר לעבור על כל האתרים בקריז כדי לקרוא ניתוח אינטליגנטי של המתרחש בליגת הפחים של לוזון. זה לא חיים זה. אבל – נראה שיש אור בקצה המנהרה שלשם שינוי אינו הרכבת של צ'רלטון – האתר דה-באזר. רונן דורפן (אותו אני קורא באדיקות במגוון אתרים תמוהים בהם הוא נדד בשנים האחרונות וישראל היום הוא בהחלט אתר תמוה) אסף סביבו את מיטב כותבי הספורט העבריים לאתר חדש שמרכז כתיבת ספורט שאתם יכולים לקרוא בלי להרגיש כאילו האי.קיו שלכם נמחק. לא ברור לי איך האנשים שעורכים את מוספי הספורט בעיתונים הגדולים עוד ממשיכים למלא אינצ'ים על גבי אינצ'ים עם הבלים של כתבי חצר, גרזנים מטעם ודוברים בשם וקוראים לזה "פרשנות"? אני, את הספורט שלי צורך מדה-באזר. שרק יביאו את דוד רוזנטל ושלומי ברזל לכתוב שם ואנחנו מסודרים. אפשר לשלוח את כל שאר עיתונות הספורט לנופשון בטורקיה. אומרים שפיני בלילי עומד לחתום עם איזושהיא קבוצה שם. תיהנו.
למי שעוד לא ראה, חיילי נח"ל (ככה מספרים) עושים פלאשמוב בקסבה של חברון:
קראתי הבוקר בישראל היום שהלוחמים "ביזו את המשימה, את היחידה, את המדים ואת צה"ל" ולא נותר לי אלא לומר – אח שלנו, תרגע. הכל טוב. אני חושב שסרטים כאלו מראים נקודה חשוב – כולנו אנשים. גם החיילים שלנו. סרט כזה עושה יותר טוב לצה"ל מחמש מאות הודעות לעיתונות של החבר בניהו.
קצת מביך שרוב הדברים שבוער לי לכתוב עליהם בימים אלו קשורים לצרכנות, אבל כנראה שזה חלק מההשלמה עם תהליך הפיכתי לבורגני מושלם, פרברי להחליא. ובכל זאת – יש בכפר-סבא (העיר עם הכי מעט זכאים לבגרות בשרון, אבל היי – הכי הרבה מתגייסים לקרבי!) סוכנות גז בשם "סופרגז". נניח שאתם לקוח של סופרגז, ואתם רוצים לעשות מעשה תמוה במיוחד כמו, נגיד, להזמין בלון גז. אתם מוזמנים לשלם דרך מענה קולי איכותי במיוחד ואז לחכות שיגיע הבחור של הגז. מתי הוא מגיע? ביום ראשון בבוקר. מתי בדיוק? ביום ראשון בבוקר.
אמור אדם מן היישוב, שכאמור היה רוצה להשתמש בגז על מנת לבשל את פתו הדלה, לשבת ביום ראשון בבוקר ולחכות למוביל הגז. אז ניסינו. הוא לא הגיע. התקשרנו לשאול למה הוא לא הגיע – אמרו שהוא היה והשאיר פתק. אז זהו שלא. חיכינו ליום ראשון הבא. הוא היה אמור להתקשר חצי שעה לפני שהוא מגיע, כדי שנדע. התקשר – לא הספקנו להגיע כי האיש של הגז ווייטס פור נו וואן. חיכינו עוד שבוע. מגיע יום ראשון – הוא לא הגיע. הוא התקשר, היא היתה בממתינה, אז הוא נסע. וזהו. אין גז. שיחות חוזרות ונשנות לסופרגז העלו שיש לנו פתרון – אנחנו יכולים להשאר גם ביום שלישי בבית. כי גז, כידוע, זה משהו שמיועד לאנשים שלא עובדים.
אבל אנחנו צרכים מודעים. לא שותקים. ספק א' דופק אותנו, אז אנחנו הולכים לספק ב'. אז התקשרתי ל"מתחרים" של סופרגז, להלן – פזגז. אמרתי להם שאני רוצה לעבור. אחרי שניסו למכור לי מחמם מים מבוסס גז (מאוד הגיוני לנסות למכור דבר כזה כשבחוץ 35 מעלות) שאלו אותי למה אני רוצה לעבור. אמרתי להם שבסופרגז השירות ממש לא טוב. "אהה", אמרה המוכרת בפזגז. "אם ככה, אז תשאיר טלפון ואנחנו נחזור אליך". אני עדיין מחכה.
כל השמועות על קרטל גז הן מופרכות לחלוטין. חברות הגז נאבקות אחת בשנייה בעוז על מנת להשיג לקוחות חדשים. באמת.
אני מאותם אנשים תמוהים שעדיין עושים מילואים ביחידה שבה רוב מכריע מהאנשים מתנדבים, חתומים על כתב הסכמה לחריגי קריאה, מגיעים כל פעם שצריך ובקיצור – טיפשים בלי הפסקה.
לאחרונה נסעתי עם הילדים למבצר אנטיפטרוס (פארק אפק) שהוא כידוע פארק לאומי, תחת הטיפוח של רשות שמורות הטבע, או משהו כזה. החלטתי לעשות ניסוי – שלפתי את תעודת "משרת מילואים פעיל" ואת כרטיס המאסטרקארד שקיבלתי מהעבודה. על הראשון הציעו לי 15 אחוז הנחה על הכרטיס שלי, על השני 30 אחוז הנחה לכל בני המשפחה.
שלא תבין לא נכון. כרטיס המאסטרקרד שלי לא מיוחד. פחות או יותר כל עובד מתחיל בחברה שלנו (או בכל חברה אחרת בהיי-טק, אני מניח) יכול לקבל אותו.
ואז נשאלת השאלה – למה לעזאזל אתם טורחים לייצר את התעודה המביכה הנקראת "משרת מילואים פעיל"? למה לא פשוט לשים לנו "L" גדול על המצח וזהו?
בפעם הבאה שאצטרך לבחור בין לבוא למילואים ולהשקיע עוד קצת בעבודה, נחש מה כדאי לי לבחור?*
בפורים האחרון החלטנו לקחת את הבנים ("זרעי השטן") לסרט. הזמנו כרטיסים באינטרנט. רשת גלובוס החליטה שכעונש על זה שחסכנו להם עבודה, ניענש בחמישה שקלים תוספת לכרטיס. לא חמישה שקלים עמלה על קניית כרטיסים אונליין. חמישה שקלים פר כרטיס. מה שאומר ששני ילדים פלאס מבוגר שווה ביחד 120 שקלים. תוסיפו לזה פופקורן ושתייה והגעתם ל- 200 שקלים. כמובן שהפופקורן ישן ומגעיל, המסך קטן והכל. האלטרנטיבה היא מנוי חודשי ל- rapidshare, עניין של 7 יורו, יחד עם אתרים שנותנים רשימות של סרטים מדובבים להורדה (לא ניתן שמות כדי לא לנחס) ואפשר לראות את הסרט בבית. בפעם הבאה שיהיה פאנל שדן במצב בתי הקולנוע בארץ וישאלו למה הם במצוקה, תענו להם את התשובה בכותרת.
שבוע לפני כן, לקחתי את קורנפיין הקטן וחבר שלו הג'ינג'י למשחק כדורגל. באותו יום היה את הדרבי התל-אביבי, אבל אנחנו (בעיקר משיקולים של פחד, עלות ופחד) הלכנו למשחק של הפועל כפר-סבא נגד בית"ר- שמשון תל-אביב. אין מה להגיד – הליגה הלאומית הפכה לליגת הפחים של ישראל. במשך שנים הייתי צופה בליגה הלאומית בימי שישי בצהריים. אף פעם לא היה שם כדורגל וירטואוזי מי יודע מה, אבל היה מתח, היה עניין, היתה ליגה. תודות לחבר לוזון וליגת ה- 16 קבוצות שלו התרוקנה הלאומית ממעט העניין שהיה בה ומה שנשאר זה לגנוב את הנעליים.
את המשחק הזה ראינו בחינם, כי חבר סידר לנו הזמנות (והאצטדיון ליד הבית שלנו). אבל הליגה הלאומית במצב כל כך רע שיש מצב שגם אם ישלמו לנו לא נבוא יותר. למה? תקראו את הכותרת.
ועוד דבר בעניין הזה – בית המשפט פסק השבוע כי אין דילול תכנים בין ערוץ 5+ לערוץ 5+ לייב/גולד/פלוס/שוטף + 30. זובי אין דילול. מה קרה לשידור המשחקים של הליגה הלאומית שפעם היו משודרים פעם בשבוע בערוץ ספורט 5 הרגיל? לאן הם נעלמו? אז נכון, הצ'רלטונים מגעילים ת'שועלים, אבל השחיטה הכשרה שערוץ הספורט עושים בתכנים שלהם איומה לא פחות.
אחרון חביב – ערוץ 10. באמת מגניב שהצלחתם להשיג את גיא פינס שישדר אצלכם. בטח היתה תחרות קשה בהתחשב בזה שהוט תפוס, יס תפוס, ערוץ 2 זה כבר מזמן ערוץ הבידור וערוץ 24 זה ערוצומומי (ושיראל!) אבל לא שמתם לב שאין לכם יותר פריים-טיים? יש לכם בדיוק שעה של פריים טיים ביום. אתם עוד טורחים להחזיק מישהו שעושה פרוגרמינג במשרה מלאה? הרי בסוף השבוע אתם שמים את "סודות הקוסמים". במהלך היום, רפי רשף מוארך מדי שבוע בעוד חצי שעה, נשות הטייסים, לונדון וקירשנבאום חדשות ואז רגע – שעה שלמה של פריים-טיים. איזה שוק. אז בשעה המסכנה שאתם צריכים למלא בשבוע, באמת לא יותר מדי עבודה, אתם שמים שעשועון חדש עם דרור רפאל? לא עדיף נשות הקוסמים?
* סליחה מהזונות. באמת. יחסית להנהלת ההתאחדות, רשת גלובוס וכל שאר החברים בפוסט – אתן נשמות, אתן.
זה שאנחנו מדינה פרובינציאלית להחריד זה לא חדש, אבל מסתבר שאנחנו לא היחידים שמתביישים בשרי החוץ שלנו שמדברים אנגלית קלוקלת. חברים בגרמניה שלחו לי השבוע סרט של גונטר אוטינגר, הנציב החדש של האיחוד האירופי מטעם גרמניה. בתחילת הסרט הוא מתבטא על כל ש"אנגלית היא השפה של העסקים" וממשיך לנאום באנגלית שהיתה גורמת לסילבן שלום להרגיש טוב עם האנגלית שלו.
זה כמובן בא בהמשך לאנגלית המופלאה של שר החוץ החדש של גרמניה, גווידו ווסטרואלה שכבר זכה לכמה מערכונים בטלוויזיה על חוסר היכולת (או הרצון) שלו לדבר אנגלית. בוידאו למטה רואים כתב של ה- BBC מנסה לשאול אותו שאלה באנגלית על מדיניות החוץ שלו ומקבל תשובה (בגרמנית!) בסגנון – דיס איז דויטשלנד היר.
1. הרווק היא טראש טהור ונפלא. באמת. הסירו מלבכם כל תקווה לרומנטיקה, אשליה של תחרות כלשהי ותראו שזו תכנית שהרבה יותר קרובה ל"פלייבור פלאב" מאשר ל"הרווק" האמריקאית. אוסף הצ'פצ'ולות (מלה שאני מנסה להשתמש בה פעם ביום) שנמצאות שם נראית כמו אלו שלא התקבלו למיונים של "הדוגמניות" (רמז: הדרישות היחידות הן העדר אבר מין גברי ומודעות עצמית). מומלץ בחום + אלכוהול.
2. יש פה מישהו שלא יושב כל יום ורואה פרק של "הסימפסונס"? כי באמת, זה הדבר היחיד שגורם לי לצחוק בקול רם בימים אלו.
3. לגבי קונאן – מדובר במלך העולם. באמת. מי שרוצה את תקציר הבלגן שם מוזמן לראות פה את כל הבדיחות של כולם על הנושא (לא כולל לנו, שיוצא קצת אפס בסיפור הזה)
4. הערה שנייה לחברים ב"יס" – לשים את קונאן, ג'יי לנו וגי'מי פאלון כל ערב זה מקסים, אבל זה לא באמת נופל תחת ההגדרה של "קומדיה", לא? מה עם להביא, אני לא יודע, קומדיות, לערוץ "yes stars comedy"?
5. מישהו חייב להגיד – איזה כיף ש"סרוגים" חזרה, אבל זה (עדיין) לא זה. זה טוב, אבל זה לא מצוין, כמאמר הפרסומת של קרן ההשקעות שהפסידה הכי הרבה בתקופת המשבר.
6. העונה השלישית של "מעורב ירושלמי" הסתיימה אתמול ואיך נאמר – היה אפשר לוותר עליה. זאת היתה עונה אחת יותר מדי של אחת הסדרות היותר טובות שנעשו כאן. אותו דבר לגבי העונה האחרונה של "סקראבס" שלמעט פרק הסיום המרגש היתה בינונית ומטה. כנראה שהיכולת לדעת מתי לגמור בזמן היא לא טריוויאלית כמו שבר רפאלי היתה רוצה שתאמינו.
בימים כתיקונם, היתה מופיעה פה ביקורת שנונה (בעיניי מחברה, לפחות) על גמר הישרדות הפיליפינים שארע אתמול. על זה שהתחלנו לראות אחרי 45 דקות וסיימנו יחד עם כולם, על הנלעגות של המושבעים והפיינליסטים עם הטקסטים הכתובים מראש, על כמה עצוב שטלכו לא זכה וכמה טוב ששי זכה ולא טומי (כן טומי – זה לא מספיק להיות יפה וחזק. זה משהו שהובן פחות או יותר בשנייה שריצ'רד האץ' זכה בעונה הראשונה). אבל באמת שאין לי כוח. צפניה עושה את זה לא רע בכלל. הנה משהו במקום.
אני יודע שזה נושא שכבר טחנתי עד דוק, מוץ וזרא, אבל בכל זאת. אני מכריז בזאת, שאני מוכן להעביר את כל נכסיי, התחייבויותי הכספיות וספקי השירות שלי לגופים שבהם יפורסם מחירון אחיד שאינו ניתן למיקוח. באמת. השבוע החלטתי לטפל בכל מיני מנהלות, בנקים, וספקי שירות אינטרנט. שיחות לבזק, קווי זהב, הוט, נטוויז'ן ואחותם הסתכמו במשא ומתן ששב ומוציא אותי מהכלים. כי אין לי בעיה לשלם מחיר מסוים, אבל בתור ישראלי, אני תמיד חי בתחושה שהשכן שלי (המטאפורי) שיותר טוב בלצעוק, לנתק ולדפוק על שולחנות טלפוניים מקבל מחיר יותר טוב. זה נכון עם *כל* ספקי השירות וזה נכון עם הבנקים. מצד שני – גם ספקי השירות והבנקים מניחים שזה המצב – התנאים שנותנים לך מלכתחילה בנויים לזה שתתמקח ואם לא התמקחת – הם הרוויחו. ומי לא מתמקח – הזקנים, העולים החדשים והאשכנזים. זה כל כך מייאש לחיות במדינה כזאת, שבא לבכות. שוב אני אומר – בנק שיבוא ויגיד – "אלו התנאים שלי, ולא משנה כמה תתמקח, הם יישארו אותו הדבר" זה יהיה הבנק שבו אשים את כל הכסף שלי פלאס משכנתא פלאס דרושות.
ובאותו עניין – שוקי גלילי, החומוס והאגדה, מריץ קמפיין אינטרנטי בעד ביטול עמלות העו"ש של הבנקים. אני כמובן תומך גמור. במיוחד בימים בהם הבנקים מציעים אפס אפשרויות למשקיעים / חוסכים, דמי הניהול על העו"ש הופכים למזעזעים במיוחד. אל תישארו כבשים חולבות (כן, אני יודע שאני מערבב דימויים מעולם החי, אבל זה נכון במקרה הזה) – לכו לכאן להשפיע.
